|
שנות העשרים
הרגע שלפני שינוי הקידומת נראה כמתאים ביותר למבט אחורה, אל שנות העשרים שעומדות לחלוף להן לבלי שוב.
ערוב העשור השלישי הוא מיוזע למדי. בוודאי יותר משחריתו. הלחות עלתה באזור שלנו, והמדבר כבר לא מה שהיה פעם, לפחות במובן זה. בכלל, הזיעה - יש בה משהו קצת לאה, במיוחד אם חוזרים אל רגעי המעבר בין שני העשורים הראשונים. בדומה - ובשונה, כמובן - לאבי וחבריו שבזמן שהודיעו על הכרזת המדינה ישבו כבר איפשהו לפני איזה קרב, כך גם אני חוויתי את חילוף העשורים ההוא אי-שם באיזה פיסטין, עמוק בתוך הבגרות שהצבא כופה עליך. אם חושבים על זה, אז כבר בגיל 18 אתה נכנס כאן לעשור השלישי, משיל מעליך במהירות כשרונות, חלומות, רגישויות, דקויות... כמו גוזל, שביחד עם נשירת הפלומה נושרות לו גם הכנפיים. בלילות השמירה הארוכים עוד הייתי מדמיין קצת, אבל ככל שהתארכו החודשים התנקזו המחשבות יותר ויותר אל כיוון אחד, יחיד ולא ממש מכובד.
השחרור בגיל 22 הוא נקודת זינוק חדשה, תחילתו המאוחרת של העשור השלישי. אין לך דבר יותר בריא בשלב זה מעבודה קשה, רצוי מונוטונית ועם הרבה משמרות. במקביל, בראש שלא נותר לו יותר מדי זמן להתעסק בשטויות, אתה משקם את הרגישות שהוזכרה מקודם, מריח מחדש את הפרחים ומקשיב לציפורים. אפשר לנסוע בשביל זה עד להודו, ואפשר פשוט לפתוח קצת את השלבים של התריס.
"אני שוב מתאהב, משחק עם הלב", כתבה יונה וולך (מפתיע, לא?) וזה בדיוק מה שקורה בעשור השלישי. כל השטויות שלא הספקת בגיל ההתבגרות, כל מה שמישהו העז לקוות שכבר גמרת אתו, כל הטעויות וכל ההתאהבויות המטורפות באנשים הלא נכונים - הכל חיכה רק לרגע הזה. לפניך לפחות שתים-שלוש פעמים בהן תחשוב שהנה-הנה אתה מתחתן, עוד התאהבות מטורפת אחת או שתיים, לילות של שיטוט עם החבר´ה, נסיעות פראיות, ירידה מהצוק הלא נכון בנורווגיה שכמעט תהפוך אותך לכותרת קטנה בעיתון, ועוד ועוד. כאילו זה סיבוב נוסף של גיל ההתבגרות, רק שהפעם יש לך נכונות רבה יותר להעז, והעיקר: אתה אחראי יותר, מודע למעשיך ולתוצאותיהם, בעל יכולת מלאה לעשות כל דבר - כל מה שיוביל אותך להתנהג כמו שוטה בן 14, רק בגדול יותר. עכשיו נותרה רק הברירה: לנסות להתנגד, או ללכת עם זה בלב מלא.
טוב, ברור שהבחירה היא לב מלא.
כי לעבור נכון את שנות העשרים של חייך, לעשות את הדבר הנכון לדעתי, זה למלא (מחדש?) את הלב. נכון, רוכשים השכלה, מכים שורשים ראשוניים במקום העבודה, בסדר בסדר... אבל אם בשלב תפיסת השוונג של החיים, במתיחת הקפיץ, בשלב הראשון של המשחק, לא תאסוף מספיק לבבות קטנים כאלה שישמשו אותך בהמשך, תגיע אחרת לגמרי לגיל 29 ואחד-עשר חודשים. זה כבר לא יבוא אחר-כך. איך אני יודע? אני פשוט נמצא פה ורואה. ומה אני רואה?
ראשית, אני רואה אדם מיוזע, כפי שכבר אמרתי. מזיע מעבודה קשה, אין מה לעשות. העבודה כבר חשובה יותר ותופסת מקום רב יותר בתודעה מאשר אותה מערכת סטריאו חדשה, שהיתה הכוכבת הבלתי-מעורערת של ראשית שנות העשרים. החדר הנקי שהיה לי התחלף בבית מסודר. לא, אין כאן טעות; יש הבדל עצום בין חדר נקי ובית מסודר. קשה קצת להסביר.
על סף העשור הרביעי אני מוצא את עצמי מקשקש חצי שעה בטלפון עם חבר שלי בענייני חתולים. חתולים! אני! איך זה נתפס בכלל?! אבל ככה זה, ובאמצע הלילה אני כבר לא יוצא למרפסת לשאוף אוויר, אלא ניגש ומלטף את החתול שלי, שבכל שעה ובכל מצב יש לו בשבילי איזו לשון מחוספסת.
כך, מיושב מתמיד ומרוצה מתמיד, אני עוזב לרגע מיטה חמה שכבר אי אפשר לישון בה באלכסון, וחובק אלי את החיה החמימה והמפוהקת. חושב על כך שבחודשים האחרונים אני מתפנה סוף-סוף לטפל בתחזוקה נפשית שחיכתה לכך שנים, מביט לאחור וחושב. במבט לאחור שנות העשרים היו יפות לאללה. היו דבר שהיה שווה להתבגר בשבילו, שווה לחכות לו על הבטשי"ת ושווה להשתחרר אליו.
פעם, כשהייתי בן עשרים וחמש, אמרה לי מישהי בצהרי יום יפה במיוחד במדרחוב של נחלת בנימין: "אתה יודע, זה פשוט כף, כל זה. רק צריך להקפיד עם הגלולות, וכל השאר - גדול מהחיים... ". משום מקום התחילה פתאום מוסיקת סאלסה והאנשים סביבנו התחילו להתנועע, חלק אפילו רקדו, ופתאום הכל היה בהיר וברור, כמו הרגע הזה המפתיע, שבו הערפל מתפזר וקווי המתאר של הכביש מתגלים בבת-אחת, פשוטים וברורים כל-כך. בר-מזל הוא האיש שמזהה שבסוף כל התעיות לקחה אותו אמונתו אל הדרך ש ל ו, ושכעת כל שעליו לעשות הוא פשוט לזרום הלאה לפי הסימנים בצידי הדרך, הלא-הם העמודים הצהובים הגבוהים אותם נטע במו ידיו לפני שירד שלג כבד וכיסה הכל.
פורסם במקור בנובמבר 2000
תהנו
מבקר הביקורים
מר פ. לצן
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
