|
עולמה הפנימי של מפלצת אחת
|
|
ציידת תנינים
|
16:02 18/08/00
|
אני
המפלצת שיצרת, מה אתה אומר? לבדך מצאת (לא רכשת!) את חומרי הגלם, במו ידייך הרכבת,
הדבקת,עיצבת.
אני התוצר.
ואתנ המוכשר, אומר לי יום יום את המשפט הזה,מסביר לי בסבלנות מאיפה אני.
אני חושבת שהצלחת בגדול, יופי של תוצר. מפלצת יחידה במינה.
ופעם גם קנית לי תוכי. קטן, שובב, אמרת שחתכו לו את הכנפיים בחנות בכדי שלא יברח
מפני. אני והוא היינו עורכים טיולים ברחבי החדר בו גידלתי אותו, אותו החדר בו
גידלת אותי.
לא הייתי לבד עוד בימים. התוכי יושב על ראשי ומלקט שערותי. עד כי צמחו נוצות כנפיו
ופרח בעד החלון הצר בחלק העליון של הקיר הגבוה, מבין הסורגים.
ואני הייתי טובה.
הייתי המפלצת המבורכת שלך, ראשי הקט הונח למרגלותיך מייד כשישבת לצידי. בהתחלה
אומנם הייתי פוצעת, נושכת אותך, שורטת... היית יושב בכניסה לחדר שלך בו חייתי,
ומדבר אלי ארוכות. מילים נשפכו מחריכי שפתותיך האציליים, מילים מהפנטות. אט אט
נכנסת והתקרבת אלי. ואני... שכחתי להתנפל, ולשרוט, עולמי התכווץ ביני בינך ובין
כותלי החדר.
כי ידעתי שככה הכי טוב לי, לא בכדי, הצצתי פעם החוצה, כאשר השארת את הדלת פתוחה
לרגע, ראיתי במו עיני מבעד החלון המסתורי שלך המאפשר זאת (כן, החלון המשונה המוצב
במרכז החדר השני), תוכי דומה לזה שהיה לי שכב שם, חיה עצומה תפסה אותי בפיה, לעסה
אותו ונעלמה. נחרדתי.הסתובבתי וחזרתי לשם.
נעים לי ככה, יושבת בפינה על הריצפה, בין קופסאות המשחק שלי שם.
ערב ערב אתה משחק איתי, יוצר מפלצות יקר, בשלל הצעצועים שלי, קופסאות ריקות בגדלים
שונים, ניירות צבעוניים עליהם ציירתי בעפרון תוכי אפרפר, מלטף אותי, מדגדג הפינות
חשוכות, באברים מוסתרים שרק אתה יודע שקיימים! נעים לי כשאתה שם. אפילו על הצלקת
מההתחלה, האדומה... החרוטה היטב על סנטרך משיני, סלחת לי.
מעט כואב לי על השתיקה שהטלת עלי. לרוב טבעי לי איתה, אך לעיתים כשאתה נכנס... כל
כך רוצה לספר לך את אשר על ליבי, לבדוק אם עדיין יכולה לומר...
כשאתה לא שם אני לפעמים אומרת משהו לעצמי, כן, כן בקול רם! אבל מייד מרגישה מאוד
מטופשת כי הרי אני עם עצמי כל הזמן. מקשיבה, משוחחת, פה בפנים, במקום שלי בתוכי.
למה לי להשמיע קול כלפי חוץ כאשר אין שומע? פעם אפילו רציתי לומר לך זאת, אך לא
שכחתי, את דקירות הרעב... סימני הצביטות מהפעם הקודמת, גם לא אשכח לעולם, מפלצת
נהדרת הנני (כפי שתמיד אתה מזכיר ואומר).
בעצם עדיף לשבת בדממה. עדיף רק לגעת, לשחק, ליצור עימך. הדיבור רק מקלקל. טוב כך,
טוב מאוד כך בשקט.
כאשר אתה מכאיב לי (זה לא ממש כאב בלתי נסבל), זה דיי נעים לי... ככה בפנים,
להרגיש שאתה יודע, מצמרר אותי בנגיעותיך, מושך אותי על הרצפה ושוכב מעלי. טיפה כבד
לי בהתחלה, גם שורף קצת, אבל אחר כך אני שוקעת. לא מרגישה יותר. וכשהכל מסתיים אתה
נותן לי ללקק מאצבעותייך את הכתום המתוק הזה, מצנצנת שקופה, והבטן לא משמיעה קולות,
ולא חסר לי כלום. אני מרגישה שלמה, יודעת שזה היה שווה את זה.
טוב לי. אני יודעת שטוב לי.הרבה יותר טוב מהתוכים שנאכלים בחוץ ע"י יצורים.
ציידת תנינים ירוקים גם מבפנים
מיקירות הפורום
תהנו
מבקר הביקורים
מר פ. לצן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
