One More Time.

יש לי רצון חזק לכתוב...

אבל הכל מבולבל.

אני כבר לא רואה הבדל בין טוב לרע.

אתמול מישהי מהבסיס אמרה לי שאני שמחה יותר,

אמרתי לה שלא אז היא אמרה שאני מחייכת.

גם עכשיו שאני יודעת שרע לי, אני מחייכת.

למה אנשים כל כך שיטחיים?

רק מה שעל פני השטח...

אין פה באמת פואנטה או תבונת חיים חדשה בפוסט הזה.

אולי כדאי לסיים אותו...

אבל באלי פשוט לכתוב.

לפרוק את העול העצום שהמקום הזוועתי הזה עושה לי

היצים עוברים, שבוע.

מרגיש שאני תקועה במקום.

אדם צריך לחיות כל יום כאילו יומו האחרון.

יומי האחרון הינו ריתוק בבניין צבאי? 

אני מסרבת לקבל את זה! כך לא אבלה את יומי האחרון!

הלכתי...

סתם , לא באמת...

עוד מעט, עוד קצת..

RePlay.