הבט בעין קודרת על החיים, על המוות. רוכב, דהר הלאה

הבטחות ללא בטחון, ציפיות לא ממומשות, תקוות כושלות. כולן קורסות זו בזו בראווה שקטה, כתגובת שרשרת אחת מהונדסת להפליא.
אי אפשר שלא להעריך את היופי בהתפוררות, אפילו כשהיא מקרישה את חדרי ליבך. חצץ, רסיסי זגוגית מנופצת, בטון מנותץ נערמים לגובה, מוליכים את הדרך. במעלה ההרס, מאכזבה אחת לאחרת לצניחה חופשית מרום המיגדל. צולל אל האבן המוצקה, יציבה בבדידות מזהרת. מנשק את הסדקים הנפערים, אחד עם השברים המפוזרים. דממה. חורבותיי חולשות עליי. בחירה. שוב גורט את עצמי מן האפר בעור חדש ונפש נושנה.

Lost in myself, alone I stand
searching for a death of moments
divine and mundane reconciled. I live

The world realigns and begins to take form
breathless and weak yet alive, reborn
experiment or experience? Rejoice or regret?
Only one way to know as I take my first steps