בנערותי תמיד האמנתי שבמקום אחר מישהו אחר עושה משהו מהנה, מרגש. חווה את החיים. בזמן שאני לכוד בין ארבעה קירות, מסיים את מטלות היום. כמו "ההתערבות" של צ'כוב, אסיר מרצוני בפרטיות חדרי העפלתי לפסגת המון-בלאן וצללתי למעמקי האוקיאנוס. ספרים הם עולמי. אני חושב שמעולם לא הקדשתי זמן רב לדברים פעוטים יומיומיים. המפלט היה עבורי בשאלות הגדולות. מדוע אני כאן? מהיכן באתי? לאן אלך? עד היום האינטרסים שלי מנוכרים למעגל החברתי הרגיל של טלויזיה, בילויים ורכילות צהובה. כל אשר אהבתי, אהבתי לבדי. "חברים" היו לי מעט, כבלים חברתיים של נוחות המסגרת. לא היו אשליות בדבר זמניותם. ראיתי אותם נפרמים תפר אחר תפר ככל שקריסת פנטזיית התיכון קרבה בעוד יום. למעשה, בימים כסדרם כשדרכנו מצטלבות אני לא טורח לנופף להם לשלום או להחליף מעשיות נימוסין של זכרונות עברו. נהייתי ציני כאשר למדתי כי יותר מאשר לאו, אנשים משתמשים זה בזה למטרות סמויות למלא צרכים אנוכיים. ככל שיגעתי למגע אנושי אותנטי, ההבנה הזו היכתה בגלי הרתיעה על חוף נפשי. למרות זאת אינני מתחרט על אף אדם שהכרתי מפני שאפילו חוויה איומה טומנת בחובה לקח למיטיבי הראות. אני זאב בודד, כמה לכוח כדי לשרוד. חוזק וחולשה באחד. אין לי רשת ביטחון ליפול עליה בזמנים הקשים, אבל אני יכול לסמוך על עצמי בתוצאות, דבר לא טריוויאלי כשמוסר עבודה עומד בכיוון הנגדי למערכת הערכים השלטת. ככל שסובבתי בעולם האנושי התחוור לי כי אף אחד לא נהנה יותר. לתרבות המודרנית יש פאן כוללני שרואה בכל אחד ואחת סימן דולר שאפשר לשווק, למכור ולסחור בו. לתפיסה זו יש אפקט של הומוגניזציה לא רק על השגרה אלא גם על הפנאי שלנו. מה שנתפס ומקודם כ-"קול" הוא לא יותר מאינטרס כספי של המממן. פרסום ישיר בו הצופה מודע שמנסים לקנותו לרוב לא עובד (מידת ההשפעה תלויה ביכולת האמנותית של הפרסומאי ובפניה לרמה התת הכרתית), אך פרסום עקיף דרך סדרות טלוויזיה או סרטים מצליח לרקום קשר רגשי בין הדמות לצופה. למשל גיבור המעדיף לשתות משקה מסוים או לעשן סוג סיגריה. אלה מופעים ארעיים מעשה ידי נותני החסות שהם לא אחרים מחברות המוצרים. כך מי שמפרסם תמונות של עצמו ברשת חברתית "עושה חיים" במסגרת של צרכנות, האם באמת בזה נפשו חפצה? או שזו לולאת היזון חוזר אינסופית בה מטופח דימויו בחברה כאדם קליל ומהנה על פי תפישת קובעי מדיניות הקוליות, עד שהוא מאמין בשקר של עצמו - ומדחיק את מי שהוא באמת? כעת מוגדר על פי מותגים, על פי מה שצורך ולא על פי תוכו.
ומותג יכול להיות חתרני יותר ממוצר פיסי, אלא גם וירוס מחשבתי...
במקרה האחרון, אין זו אלא הגדרה אחרת לעבדות מרצון, בה העבד לא רק אינו מודע לכלאו, אלא תופס אותו כאושר. רחוק מהכל, כשאני חוזר אחורה בשנים אל אותו אני בחדר, גומא בהתרגשות ספר אחר ספר אודות אלים וגיבורים עד עלות השחר, האם הייתי צריך יותר מזה? הרגשות היו אמיתיים. המסע היה שלי ולעיתים סטה מהסוף המקובל. ייתכן והשדים שעינו אותי היו בעצם מלאכי הדרור?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דמדומי האלים