מאידך

יש שעות שבהן יושבים בבית, במיטה או אפילו ליד חלון, ומין
ספוג מתעבה מתחת לפנים. אתן לוקחות אצבע ומשקעות אותה בלחי עד שמרגישות כאב,
וטיפות ניסחטות וחוצות אל מחוץ לגוף. משהו נעשה לרגע קל יותר, מקום אחר
בגוף נושם, ופתאום חתולה אפורה שמנמנה נדחקת ומתחמקת מכן דרך החלון.

מי זו מציירת אותך, אני שואלת, ומיד את מרצדת, מפוצלת לעשרות צלליות
דקות. אני לא נשארת בעצמי, ומתחלקת מבעד לציור. אני לא רוצה לחשוב אותך מבעד
לתמונה מהודקת וצדקנית בפייסבוק. היה מקרה בו מי שחשוב לך היה הפסון שלך שם, יותר מאשר
חברה שהיתה פעם קרובה. זה קורה. אם יש קטגוריה כזאת, חברת אמת, זה לא שם. לא בלצייר את עצמך באופן שלא ניתן
לפיצול. מי שיקשיב דרך הפיצול, יאָחֵז בידה הקפוצה של המציירת עד שהאוזניים יסרבו
להמשיך ולשמוע.