מאידך

בלילה אנחנו זועמים את עצמנו

כאילו היינו תולשים מיתרי פסנתר 

מסביב למפתח הלב:

המקום הזה

אליו תוחבים את מה שמתגולל לו בשקט

אל תוך איבחת כאב תמידית.

עיסה.

צליל המיתרים ניתך מפנינו

חוצה אותנו מהאזניים ולחוץ

אל כל הדבר הלא אמור

שמחכה לשווא לתחילת הבריאה

שתתבולל כבר מהבוקר החזור.