מאידך

(מוקדש לאחותי, נורית)

-

עור הוא דבר רגיש, במיוחד אצל ילדים. במיוחד אצל אוהבות חתולים שכמותנו, מי שמחפשות תמיד, אין קץ, את המגע הרך, את החיכוך הזה שבעצם אין אותו הרבה בבית, לא בין האחים והאחיות ולא מאמא שלנו, עם מעצור שתי ידיה שנדמה אומרות: די. וחתולים - חתולים יש הרבה, קטנים ואבודים, וגדולים ונוהמים, ומתחככים, ורעבים, וממלאים את החצרות שאנחנו מתפלשות בהן, חצרות אפופות בחול ובמדשאות מצהיבות. אנחנו מוצאות אותם ישנים בין ערוגות שיחי השושנים שנשתלו בכניסה, או שרועים בעצלתיים באחוריים המוזנחים של בנייני האבן הירושלמית. כמעט כל יום אני ואת, אחותי הקטנה, מביאות להם שאריות, מתקדמות מבניין לבניין, ואחר כך יושבות ומלטפות אותם. והעור שוב ושוב נדבק, דבר רגיש שכמותו, ומגדל פטריות לבנות ומגרדות. ומתרבות. כמו רוצות לומר לנו סוד: אתן לא רק אתן, אתן גם אנחנו. והמחיצה ביניכן לבין הדברים, תדעו: היא לא תמיד שם.

פתאום איכשהו, לא זוכרת למה זה היה קשור, שאלת אותי אם אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה קניתי פלאפל לבד. מין שאלת היכרות כזו, כי בכל זאת, אנחנו בקושי מכירים באמת. ישבנו במסעדת הבשרים ההיא במנדלי-מו"ס שדווקא בה ביקשת שנאכל. אתה בדיאטת בשר, אמרת, ותולה בה תקוות שתציל אותך, או לפחות תקל, מהמחלה האוטואימונית שגומרת לך את כל הכוחות והחשקים. הסברת לי שממציא הדיאטה גורס שאנחנו צריכים להכיל לתוכנו את החומציות שמיוצרת למשל בקיבת הבקר ועוברת דרך הבשר, ולהכניס למערכת העיכול שלנו בעלי חיים כאלה שעיכלו בעצמם בחייהם עשבים וצמחים. אנחנו צריכים את המין פוסט-עיכול הזה, כדי להתאחד מחדש עם הטבע וכדי שהתאים יחזרו לתיקונם. אני דווקא הזמנתי המבורגר צמחוני, זה מה שהיה לי חשק אליו.

הסתכלתי בעיניים המודלקות שלך. העור שלך נראה לי חיוור ופחדתי שהגוף שלך יקרוס פתאום וישתחל דחוס מתוך עצמו כמו הבשר הטחון שאכלת, דרך החורים המעוצבים במושב הכסא.

יומני היקר!

אני כותבת אלייך בעיניים דומעות. זה עתה חזרנו, אני ואחותי נעמי מרופא העור. הלכנו שתינו ביחד בשביל שהרופא יבדוק את הפטריות שיש לנו – לי על האמה והירך ולאחותי בשתי הירכיים. ובכן, כאשר יצאנו מרופא העור הלכנו לקנות פלאפל. נכנסנו לחנות ופתאום שמעתי ליד אוזני קול פיצוץ והחלון שלידי נשבר.

מיד הרחיקו את האנשים וגם אני ואחותי ברחנו, אלא שכל אחת ברחה לכיוון אחר, ופתאום לא מצאתי את נעמי. עשיתי עיקוף ועברתי את כל האנשים, אפילו דחפתי. פתאום שמעתי קול קורא: "אילת, אילת! " והסתכלתי וראיתי את נעמי פורצת חומת אנשים ומנסה לצאת מפתח חנות אחת. רצתי אליה ולקחתי אותה ביד מבעלת החנות שהחזיקה אותה כשלא הייתי שם, ושתינו בכינו אחת בזרועות השניה, והלכנו לתחנה של קו תשע-עשרה. לאחר מכן נרגעתי קצת וגם נעמי. כשהגענו הביתה רק אחי הגדול יואב היה בבית והוא לא הבין למה אנחנו בוכות. סיפרנו לו והוא אמר לנו שאיננו צריכות לבכות בגלל זה.

לאחר מכן באה אמא ושוב בכינו בזרועותיה והיא ראתה שיש לנו עוד זכוכיות בשיער שלנו והוציאה אותן. אחר היא הלכה לקנות לנו פלאפל, ואנחנו שיחקנו במשחק מקופסה עד שחזרה וחילקה לנו וגם ליואב ולחברה שלי רחלי שבאה אלינו. בדפים הבאים אדביק כתבות של העיתונים על מקרה זה.