מאידך

בבוקר שבת עדת תנינים

אורבים תחת מרצפות דירת מגורים.

כמו במים רדודים, אני חוצה

את חריצי שיני האור

בצעדים כבדים, נגוסים.

*

אני לא אישה תנין ולא

ורד פרא דוקר:

אל תגיד לי כך.

אלה חיות בביצה המוכרת

וצמחים בשדה המוכר שסובבים במערבולת כאבי הסחיפה:

אלה מבקשים לחיצה ממוקדת

*

קול האופנוע המסרב להתניע מהרחוב

קטוע וגועש מלמטה, כמו קול חירחור התנין

מבקש לקחת רחוק בעוד

העמידה שקועה

כאילו יש ספוג שמתרחב,

מתחת לעור הפנים שלה.

הכל תופח.

המחשבות מושרות ברטיבות,

הנפיחות העצמית מאבדת קונטור

במרקם הזה.

נטייה בכבדות של המח

מעבירה את הנוזלים

מצד

אל צד.

מעין נעצמת

לעין.