לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סיפורים בהמשכים: ’’Soul For Sale’’




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2010    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2010


תקשיבו, אנשים, הבלוג לגמרי התבלגן לי!

אני לא מוצאת שום דרך לתקן את זה וזה פשוט מייאש!

החלטתי לפתוח בלוג חדש ( אותו הסיפור, העיצוב וכל הדברים שהיו גם פה, על דאגה ^_^ )

זה הבלוג החדש:


http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=714007


נתראה כבר שם 3>

נכתב על ידי , 19/9/2010 18:51  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק 3 (:


Soul For Sale   

פרק 3 :

 

גופי קפא למשמע אותם הדברים. הכל היה נראה לי כל כך לא הגיוני...

בראשי הדהדו המילים של אותה הילדה האווילית.

''הוא תפוס..הוא איתי...'' היא אמרה. זה היה מצחיק, הרי ניק מעולם לא אהב בנות מהסוג שלה, זולות ומזויפות.

הרשתי לעצמי לצחוק בקול רם, זה היה נורא משעשע ניק, מצחיק!

לעומתי, שניהם נראו רציניים לגמרי. הם הביטו אחד על השנייה בבלבול. שנייה לאחר מכן מנדי גיחכה.

''מה יש לה?'' שאלה שאלה מיותרת לאוויר. התעלמתי ממנה.

''ניק בחייך, אני מכירה אותך, על תעבוד עליי, אתה יודע שאני שונאת את זה'', אמרתי לו והנחתי בעדינות את ידי על כתפו אך הוא רק הביט בי בבלבול.

 הוא היה נראה מאוד רציני. אולי אפילו כועס.

''מי מכיר אותך בכלל? תעשי טובה ותתרחקי ממני כמה מטרים.. מוזרה'' אמר לי בבוטות וקם ממקומו. משאיר אותי עם פה פאור.

לאחר מכן הוא כרך את זרועו סביב הברבי העונה לשם 'מנדי' שנדבקה אליו והחל לצאת אל מחוץ לכיתה.

מנדי לא הפסיקה להתבונן בי במבט הארסי שלה שגרם לי לרצות לחנוק אותה . היא עצרה את ניק והניחה את ידה על עורפו. היא תפסה בפניו והחלה לנשק אותו. זה צרם לי.

אני לא יודעת כמה זמן הייתי עם הפה פתוח, אני בטוחה שהרבה זמן. זבובים כבר יכלו להתנחל אצלי בפה ולעשות בו סיבובים פעמיים...

המשכתי לחשוב והרגשתי שאותם המשפטים כבר חוזרים בלופים בראשי וזה כבר החל להעיק, אך פתאום הרגשתי שגופי מנוער קדימה ואחורה באגרסיביות. עיני היו נעוצות בדמות שניערה אותי ועם לפני כן כעסתי, עכשיו הכל נשכח.

''קתרין?'' מלמלתי ועל פניי החל לעלות חיוך מאושר.

''ונסה?'' החזירה לי והסתכלה עלי במבט בוחן כשחיוכה המתוק פרוס על פניה.

קתרין הייתה החברה הכי טובה שלי.. בעצם עדיין החברה הכי טובה שלי, עם מתחשבים בזמנים שהשתנו.

היינו חברות המון זמן אך היא נאלצה לעזוב את הארץ בשביל ללמוד משחק בלוס אנג'לס.

הפעם האחרונה כשדיברנו הייתה כשאמי נפתרה. היא ניחמה אותי ותמכה בי מאוד.

''אני לא מאמינה שאני סוף סוף רואה אותך!'' מלמלתי ומיהרתי לחבק אותה. היא בהחלט הייתה חסרה לי.

''סוף סוף רואה אותי?'' תהתה, ''נפגשנו אתמול!'' צחקקה ואני נשכתי את שפתי התחתונה.

מה עליי להגיד לה?

לשקר לה, להסתיר ממנה? תהיתי.

לבסוף החלטתי לא לספר. גם ככה היא לא תאמין...

''סתם.. זה היה נראה כאילו זה הרבה יותר'' מלמלתי וחזרתי לפרצופי הקודם. עדיין היה קשה להסתיר את החיוך ואת הצחקוק הדבילי והמאושר שעדיין היה תקוע בפניי, אך הצלחתי. איך שהוא.

''טוב.....'' אמרה והחלה לזוז לכיוון המקום שלה, אז נזכרתי שאני בכלל לא זוכרת את מקום הישיבה שלי.

''ממ, קת'?'' מלמלתי אליה בשקט.

''כן..?'' אמרה והפנתה את מבטה אליי לאחר שהוציאה את המחברת שלה והניחה אותה על השולחן.

''איפה אני יושבת?..'' שאלתי אותה.

היא הרימה את מבטה מהמחברות והצביעה על השולחן שמאחוריה.

חייכתי אליה והתקדמתי אל המקום שלי. התיישבתי וחיכיתי לשיעור.

 

 

אחרי שעתיים רצופות של ביולוגיה, שעות שהעברתי אותן במחשבות מוטרדות על ניק, נשמע סוף סוף הצלצול להפסקה.

כל מה שעבר לי בראש היה רק המחשבה על הצורה שדיבר אליי. הוא היה די חצוף, ועם עדיין לא ציינתי, זה לא אופייני לו.

הוא תמיד היה סובלני כל כך, רגוע, שליו... אני פשוט לא מבינה איך זה יכול להיות שדיבר אלי כך.

ויותר חשוב מזה, איך הוא לא זוכר אותי בכלל?

איך נ י ק לא זוכר אותי?

הוא אהב אותי, איך אפשר לשכוח את מי שאוהבים?

הרגשתי שאני חייבת לדבר על זה עם אריק, אולי הוא יעזור לי להבין למה זה קרה..

כשהגיעה ההפסקה הארוכה של כחצי שעה עשיתי את דרכי אל הכיתה של אריק.

כל העיניים היו נעוצות במבט הלחוץ שלי, אך זה לא כל כך עניין אותי.

''אריק!'' קראתי באושר כשראיתי אותו  יוצא מהכיתה.

אני לא יודעת למה, אבל משום מה הרגשתי נחת כשראיתי אותו.

כאילו כל הפתרונות לכל הבעיות שלי תלויות עכשיו רק בו...

''אתה מוכרח לעזור לי!'' צעקתי ומשכתי בזרועו לכיוון היציאה. כמה מחבריו שהיו בסביבה החלו לצחקק לעצמם.

''מה יש, אסור לדבר עם אחי?'' שאלתי אותם תוך כדי שאני מדגישה את המילה 'אחי'.

הם לא ענו ורק הסתכלו עליי, המומים. הופתעתי מכך שלא הכירו אותי פה בתור אחותו הגדולה של אריק.

אולי זה משום שלא טרח אפילו לספר עלי..

''מה את רוצה?'' שאל אותי בגסות והוריד את ידי מהזרוע שלו בתוקפנות.

ראו עלי שהמעבר הקשה עליו מאוד. הוא אף פעם לא אהב את בית הספר.. והנה לו עוד סיבה נוספת לשנוא אותי.

''אתה יכול לדבר אליי כמו אל בן אדם? אני לא ידעתי שזה מה שיקרה! ולא ידעתי שזה יקרה גם לך!'' אמרתי לו אך הוא רק פלט גיחוך לאחר דבריי.

שנאתי כשדיברו אליי בזלזול, ותמיד דרשתי שידברו אליי בכבוד, וזה תמיד היה כך. אפילו עם זה יישמע מתנשא במקצת..

''אז מי עוד אשם בכל זה? יכולתי להיות עכשיו א ב א!'' אמר אריק בתוקפנות, נזהר שלא להרים את קולו בכדי שלא ישמעו את השיחה שלנו.

''את קולטת את מה שאני אומר לך? את הרגת את הילד שלי! עכשיו תעזבי אותי כבר!'' אמר לי והחל להתקדם חזרה לכיוון הכיתה, משאיר אותי המומה בכניסה.

המילים שלו צרבו בי. הרגשתי כאילו לקחו 100 סכינים יפניים והחלו להחדיר אותם אל גופי.

זה הרגיש נורא.

הרגשתי כל כך אשמה.

דמעות חמות החלו להציף את עיניי והרגשתי שאני לא יכולה, או יותר נכון מסוגלת להשתלט עליהן.

התחלתי להתקדם במהירות לאזור האחורי של הבניין, שם נהגתי בדרך כלל לשבת ולהירגע כשהייתי במצבים דומים. המקום תמיד הרגיע אותי.

משהו באווירה השלווה הזו הצליח להרגיע ולהסיר ממני את כל התחושות הרעות.

התקדמתי ממש במהירות, אפשר להגיד אפילו שרצתי במסדרונות. שנאתי להראות את החולשות שלי ולא אהבתי שיראו אותי בוכה, מה שקורה יותר מדי אצלי.

''אחח.. עובר עלייך משהו?'' שמעתי קול גברי כעוס.

הרמתי את ראשי אל אותו האחד שבו התנגשתי ואוטומטית הסמקתי.

זה היה נער, בערך בן גילי.היו לו עיניים מדהימות, צבען אפורות-סגולות בורקות אשר דמו לכדורי בדולח.

היו לו תווי פנים מושלמים ואפשר היה לראות זיפים קטנים על פניו.

''אהה, אני מצטערת... פשוט...'' התחלתי להסביר אך הוא קטע אותי.

''זה בסדר.'' אמר וחייך. לאן נעלמה התוקפנות?

עיניו האפורות – סגולות סרקו אותי במהירות, הרגשתי נבוכה.

''מה?'' שאלתי.

לא אהבתי את העובדה שאותו הבחור סורק את המראה שלי.

''בכית?'' שאל.

''טוב... אולי זה נראה ככה אבל..'' התחלתי להגיד בעודי מנגבת את דמעותיי.. אך לבסוף התייאשתי.

''כן. בכיתי, זה טיפשי.'' הוספתי.

אידיוטית שכמותי.

''זה תלוי.'' צחק.

משהו בבחור הזה הרתיע אותי.

בצחוק הכסוף, בקול המהפנט ובעיניים המדהימות שיכולתי לשקוע בהן... משהו שם נורא הפחיד אותי. שתקתי.

''את מפחדת ממני?'' שאל לפתע.

הייתי מוכת תדהמה. הוא קורא מחשבות או משהו?

לא עניתי לו. רק השפלתי את מבטי, מחפשת משהו אחר  לנעוץ בו עיניים.

''למה אני מפחיד אותך?.'' שאל בהתעניינות.

''אני לא יודעת'' עניתי. בשיא הכנות.

בסך הכל הוא היה נראה טוב. טוב מאוד אפילו.

טוב למעשה הוא נראה מצוין...

והוא היה גם נחמד נורא..

אז למה לעזעזל אני מפחדת?

הוא חייך חיוך חושף שיניים והביט בי שוב, תוהה לעצמו.

''מה?!'' שאלתי שוב, הרגשתי את טון הדיבור שלי עולה ולא הבנתי למה.

''הוא ממש נחמד בסך הכל, אני לא צריכה לדבר אלי בטון כזה.

''את ממש פקעת עצבים הא?'' צחקק לעצמו, ואני כתגובה גלגלתי את עיניי.

''מה השם שלך?'' שאל לאחר מכן.

''ונסה..'' עניתי.

''דיימון'' אמר בחיוך, ''טוב.. ניפגש כבר, לא ונסה?'' שאל אותי, ולפני שהספקתי לענות הוא פילס את דרכו במסדרון ונעלם. עמדתי שם לכמה שניות ובהיתי באוויר.

באותו הרגע נשמע הצלצול. חייכתי לעצמי ועשיתי את דרכי לכיתה במהירות.

השיחה הקלה עליי, מאוד.

ולמרות כל הפחדים, קיוויתי לפגוש אותו שוב...

 

~ ~ ~

 

נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקומי הקבוע, מאחורי קתרין, לפי מה שזכור לי.

הסתכלתי סביבי והתבוננתי בכיתה.

כיתה משעממת ורגילה. בדיוק כפי שזכרתי אותה.

קולה של המחנכת קווין קטעה את מחשבותיי בבשורה חדשה.

''טוב, כמו שאתם יודעים, היום הגיע התלמיד החדש. קוראים לו דיימון וויבלי, ואני מקווה שהוא ייקלט טוב בכיתה.'' אמרה.

מבטי נתקע על אותו הנער שפגשתי במסדרון שבקצה השני של בית הספר.

קווין הביטה שניות ספורות בדיימון כמחפשת משהו בעיניו, ולאחר מכן העבירה מבט על הכיתה.

''אתה דיימון, תשב על יד...-'' התחילה להגיד ואז מבטה נעצר עליי.

בלבי קיוויתי שלא תגיד את שמי. עצמתי את עיניי.

''תשב על יד ונסה.'' אמרה והצביעה עלי.

הרגשתי דגדוגים בבטני. התחפרתי בכיסא בעודו יושב לידי.

שאפתי לראותי את ריחו המתוק שנדף ממנו והסתתי את מבטי.

לא הסתכלתי עליו. מבטי הלך וחיפש משהו אחר להתרכז בו, למרות שזה לא ממש עזר.

''היי.''דיבר אליי ואני קפאתי לשנייה.

''ה-יי'' אמרתי לאחר כמה רגעים בקול צרוד. הוא גיחך לעצמו ואני רק המשכתי להשתקע בתוך הכיסא.

''את מצחיקה.'' אמר והחל להעתיק את מה שקווין החלה לרשום על הלוח. לקחתי את המחברת והתחלתי לכתוב בעצמי, בעודי מנסה להסתיר את הסומק שעלה על פניי.

''אז...'' הוא התחיל להגיד והסתכל עליי. מחכה להקשבה מלאה ממני.

הרמתי את ראשי אליו וחיכיתי למה שיש לו להגיד.

''ספרי לי קצת על עצמך... ונסה'' אמר בקול קטיפתי והביט עמוק אל תוך עיניי.

הרגשתי רגע של חולשה.

טבעתי בתוך עיניו.

 

 

 

You know tonight
I'm feeling a little out of control
Is this me
You wanna get crazy
Cause I don't give a...
                                          

                                                                                                                              
I'm out of character
I'm in rare form
If you really knew me
You'd know it's not the norm

נכתב על ידי , 18/9/2010 18:27  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




 

Soul For Sale  

 

פרק 2 :

הוא התעורר בזעם למשמע צרחות ברחבי הבית.
הוא ניחש שאלה קולות מהקומה שמעליו, שם השכנים תמיד הפריעו והרעישו משום שהוא ידע שאין איש מלבדו ומלבד אשתו, שישנה עכשיו, מכורבלת בזרועותיו בתוך הדירה, אך עם הזמן הבין שמשהו לא בסדר.
הוא התמתח במיטה ומבלי שהרגיש נפל אחורנית על גבו.
הנפילה הייתה רועשת והוא חשש שתתעורר, אך כאשר התרומם הכל נראה לו מוזר פתאום.
המיטה הייתה מיטת יחיד. החדר היה, אומנם פחות או יותר בגודל של החדר שלו, בדירה שלו, אבל החדר היה נראה כחדר של בן נוער. החדר שבו גדל.
הוא לא הבין דבר. הוא חיפש סביבו זכר לדירה שלו אך לא מצא שום זכר, אפילו לא קטנטן.
עצבני וכועס, הוא גרר את עצמו אל חדר האמבטיה. שם שטף את פניו מאותו לילה מחריד.
כאשר הרים את ראשו עיניו נפקחו לרווחה וצעקה חדה הדהדה שוב ברחביי הבית.
הוא היה המום לאור המראה המשתקפת במראה. הוא לא הבין איך זה קרה, ולמה זה קרה.
אבל הוא הבין דבר אחד.
הוא לא היחיד שזה קרה לו.
הוא לקח את רגליו ומיהר להגיע לחדר הסמוך, משם נשמעה צעקה עוד מקודם.

 ~ ~ ~

התבוננתי על דמותי שהשתקפה במראה.
ידיי החלו לעבור על עיניי, משפשפות אותן טוב טוב עד שנימים אדומים כבר איימו להתפרץ.
לא האמנתי... הייתי בהלם.
הדמות שהשתקפה במראה נראתה לי מוכרת.
אותן העיניים, הירוקות, מלאות החיים והשמחה שהיו זכורות תמיד – בלי אותן השקיות שנגרמו מעבודה מופרזת.
השיער החום, הגולש, שנשכח עוד לפני המון זמן .
אותו הסנטר. האף . תווי הפנים. העור החיוור.
זאת אני.
נראיתי בדיוק כפי שנראיתי בגיל 17.
הרמתי את ידי וסתרתי לעצמי על הלחי. חזרתי על הפעולה שוב.
רעש חזק נגרם מהם וגרם לכאב אשר השאיר סימן אדום על לחיי, וזה סתר את העובדה שזהו עוד חלום מזוויע.
זרם דמעות נפרץ מעיניי והרגשתי שאני מתמוטטת על הכיור. מה קרה לי?!
למה זה קרה לעזאזל ?!
אני לא רוצה להיראות כך! ולמה אני נמצאת פה בכלל?!
החדר נראה חדש כל כך, אבל הוא נהרס לפני שנתיים!
אז למה הוא נראה חדש ומסודר כל כך?! ולמה אני נמצאת פה?
דלת האמבטיה נפתחה וקול עדין דיבר אליי. קול עדין שכל כך התגעגעתי אליו.
אותו הקול שרציתי לשמוע בחלומותיי..
אותו הקול ששמעתי כשהייתי הוזה אותה, במצבים שהייתי על סף שיגעון.
הקול של אמא.
''ונסה? הכל בסדר איתך?'' שאלה אמא כשנכנסה לחדר האמבטיה.
עיניה היו מודאגות לנוכח המצב שלי, כנראה הבהלתי אותה עם הצעקה שלי. עיניי ננעצו בה, לא יכולתי להוציא הגה.
אמא כאן. והיא כל כך קרובה.
אחרי כל כך הרבה זמן..
לראות אותה היה הדבר הטוב ביותר שרק יכולתי לבקש.
''אי-מא? מ-ה .. את עו-שה כא-ן?'' שאלתי, מגמגמת.
היא הסתכלה עליי לשניה במבט תימהוני, בטח חשבה שלקחתי סמים או משהו.
ידעתי שנראיתי ונשמעתי מחריד עם כל האיפור המרוח, העיניים האדומות והמבט ההמום שלי.
אך לא יכולתי להגיב.
היא העבירה את ידה על מצחי.
''אין לך חום... את בסדר? שתית?'' שאלה אמא בדאגה והביטה בי.
''אני בסדר... התגעגעתי פשוט'' אמרתי בקול שקט כשיצאתי מההלם.
לפני שהספיקה להגיב שלחתי את ידיי אליה. חיבקתי אותה. אחרי 7 שנים.
ידיה החמות והנעימות עטפו אותי גם.
''ונסה... את בטוחה שהכל בסדר? את לא מרגישה טוב?''
''אני מרגישה מצויין. עכשיו יותר מתמיד..'' מלמלתי מתחת לעורפה והרגשתי שוב בדמעות שחונקות את גרוני.
עצרתי אותן.
אני לא מרגישה צורך לבכות. אמא כאן, אחרי כל כך הרבה זמן.
היא פה, והיא דאגנית כפי שתמיד זכרתי אותה.
''ונסה! ...ונסה! מה קרה לנו?!'' נכנס לחדר אריק בסערה.
הוא גם נראה צעיר. והמום, בדיוק כמוני כשראה את אמה, עוטפת אותי בחיבוקה.
''אי-מא?'' גמגם.
היא הסתכלה על שנינו בהבעה שאומרת 'מה יש פה לכולם?' , והורידה את ידיי ממנה.
''עם זה עוד תכסיס שלכם בכדי להישאר בבית – זה לא יעבוד לכם. השעה עכשיו 6 בבוקר, אני יורדת עכשיו למטה ואני מצפה משניכם להתארגן לבית הספר מייד. '' אמרה בקול סמכותי, משהו שאפיין אותה כשהייתה עצבנית.
היא יצאה מהחדר, משאירה אותי ואת אריק לבד.
''מה זה היה עכשיו?'' שאל אותי כשהבעה מופתעת על פניו.
''אני לא יודעת, זה טירוף'' מלמלתי בשקט והתיישבתי בכבדות על האסלה. מעקלת את המתרחש סביבי.
''ונסה, אמא.. מתה.. זה לא יכול להיות הדבר הזה! היא מתה לפני 7 שנים!'' צעק ונשכב על רצפת האמבטיה, נעשן על הקיר.
''אני לא יודעת אריק! באמת שאני לא יודעת!!'' כמעט וצעקתי . גלגלתי את עיניי.
''ו..הדבר הזה!'' אמר והצביע על פניו,'' איך זה שאני נראה ככה?! אני נראה כמו ילד!! ואיך לעזאזל הגענו לפה? את היית הרי עם ניק.. לא?'' אמר והתרומם ממקומו, מחכה לתשובה שלי.
השאלה שלו החזירה אותי לחלום שלי. תהיתי עם זה באמת קרה.
''ניק מת.'' אמרתי לו בקול יבש. הוא הביט בי בתדהמה .
''הוא מה?!'' שאל – צעק והתבונן בי .
''הוא נפתר מתאונת דרכים...'' אמרתי. בקושי רב.
הוא צחק לשנייה ולאחר דקה הוא נראה עצבני.
''אז איך זה קרה לנו?! הא?! דיינה בהיריון את מבינה?! אני לא יכול להיראות ככה! אני לא יכולה להחזיר אחורה 13 שנים מהחיים שלי!'' צעק בעצבים וניער אותי. התעצבנתי.
''מה אתה רוצה ממני?! זה לא שאני עשיתי לך את זה אז למה אתה בא אליי בטענות? אתה חושב שאני הייתי רוצה למחוק לעצמי 13 שנים מהחיים ככה סתם? אחרי כל מה שהצלחתי להשיג?!'' צעקתי עליו. עכשיו הוא הרפה ממני.
''אז מי כן עשה לנו את זה?!'' שאל בשקט והתרכז בדמותו במראה .
העברתי את מבטי אל הטבעת שהייתה על אצבעותיי. החלום היה אמיתי.
''נראה לי שאני יודעת...'' אמרתי והסתכלתי עליו. מבטו עבר אליי.
''אני לא בטוחה שזה קרה, אני עדיין מבולבלת... אני עשיתי עסקה.'' התחלתי להגיד.
ניסיתי לארגן את מחשבותיי בראשי, לא ידעתי איך להגיד את הדברים מבלי שישמעו הזויים.
''עסקה?'' חזר על דבריי.
''כשניק ..'' התחלתי להגיד ונשמתי עמוקות. היה לי קשה להגיד את זה.
''כשהוא מת ראיתי חתך שמיימי, אני אפילו לא בטוחה שזה קרה. נכנסתי אליו מתוך סקרנות, חשבתי שאני המתה מבין שנינו.'' אמרתי והסתכלתי עליו.
כמו שאני מכירה אותו יקח לו קצת זמן לעקל את הדברים..
''נכנסתי וראיתי מן.. רוח כזאת בגלימה...'' אמרתי וניסיתי לתאר את הדמות שראיתי, אבל אפילו אני  לא הבנתי איך לתאר אותה.
''הוא הציע לי עסקה.הוא אמר לי שיוכל להחזיר לי את ניק עם הוא יהיה שלי, יהיה איתי... הוא אמר שצריך להיות לנו ילד! ניק אוהב אותי,לכן הסכמתי לתנאים שלו. אבל לא ידעתי שהוא הולך להחזיר אותנו לגיל הזה! לא ידעתי שאנחנו אמורים להיראות ככה! הוא לא אמר לי!!'' אמרתי ומחיתי את הדמעות שעמדו לפרוץ בשנית.
''אני רוצה להבין.'' אמר והבעתו הייתה מבולבלת לחלוטין.
''עם לא תיהי עם ניק, לא נחזור לחיים המקוריים שלנו?'' שאל אותי. פחדתי לענות לו. שתקתי.
''תעני לי!'' אמר וניער אותי.
''לא!! אני מכרתי את הנשמה שלי, בסדר?! עם ניק לא יחזור אתה תישאר תקוע בקו החיים הזה ואני לא אהיה פה, בסדר?! תעזוב אותי כבר ותפסיק לשגע אותי!'' התפרצתי.
היה מרושע מצידי לענות לו ככה אבל באמת שלא ידעתי מה להגיד לו.
הכל נראה היה כטעות חמורה.
''מה זאת אומרת מכרת את הנשמה שלך?'' שאל אותי ומבטו קפא.
''זאת אומרת שעם אני לא אהיה עם ניק אני כנראה עוברת לעולם הבא. '' עניתי לו בפשטות .
''את..'' התחיל להגיד אבל עצרתי אותו .
''אבל זה לא יקרה, כי ניק אוהב אותי. זוכר?! זה ניק בחייך! אתה מכיר אותו!'' עניתי לו וקמתי.
הוא רצה לענות לי אך עצרתי שוב את דבריו, ''עכשיו, עם לא אכפת לך, אני בת 17, שוב, ויש לי בית ספר ללכת אליו... ובמקרה גם לך אז כדי שתזוז להתארגן ומהר.'' עניתי ופתחתי את זרם המים, שוטפת את פי בחריצות.
הוא הסתכל עליי לשנייה במבט אטום והסתלק מהחדר.
אחרי שצחצחתי שיניים לקחתי מגבת מהארון שלי ונכנסתי להתרחץ.
הכל היה נראה לי מוזר פתאום. להתרחץ באמבטיה שכבר מזמן לא נכנסתי אליה.
זה הרגיש מוזר, אבל יכולתי למצוא כמה יתרונות לכך שאנחנו בני 17 שוב.
אחרי שהמקלחת שטפה את גופי וניקתה אותי ממחשבותיי ניגשתי אל ארון הבגדים.
העברתי את מבטי אל גופי. אני צנומה שוב והבגדים נראו עכשיו כל כך קטנים.
לבשתי חולצת בית ספר לבנה וסקיני ג'ינס ויצאתי מהחדר, מדלגת לקומה למטה. סרקתי את הסלון.
המקום נראה היה כל כך חיי.
כמעט ולא היה אפשר להאמין שבעוד 13 שנים הכל פה ישתנה.
''חביתה?'' שאלה אותי אמא והגישה את האוכל על השולחן בחדר האוכל. עדיין היה לי קשה להתרגל לכך שהיא קרובה. חיה.
''כן.. '' עניתי לה בשקט והיא הגישה לי צלחת.
חייכתי והתחלתי לאכול.
''מה עם אריק?! הוא שוב לא התעורר?'' שאלה אותי אמא ואני גיחכתי בתגובה.
''התעורר ועוד איך.'' עניתי לה ושמתי לי סלט.
מכיוון המדרגות נשמעו רעשים של סוליית נעליים. הרמתי את ראשי והסתכלתי על אריק.
הוא שלח אליי מבט ממורמר והתיישב מולי. הוא שם לעצמו סלט בצלחת והתחיל לאכול באי חשק.
''אתה עדיין כועס עליי?.'' שאלתי.
הוא לא ענה והעביר את מבטו אל אמא שסיימה עכשיו להכין את החביתה שלו.
נאנחתי .ידעתי שכל זה הגיע לי.
כעבור 20 דקות אמא הסיעה אותנו לבית הספר. אריק שתק כל הנסיעה. רציתי לדבר איתו אבל פחדתי שיתפרץ, לכן חיכיתי שהוא יהיה הראשון, אך זה לא קרה.
כשהגענו לבית הספר הוא תפס בידי שנייה אחרי שאמא נסעה.
''את חושבת שצריך לספר לה?'' שאל .
''ומה נגיד לה? אמא בעוד 6 שנים יהיה לך גידול סרטני בריאות. איך אנחנו יודעים? אהה בקשר לזה על תדאגי, אנחנו אמורים להיות עכשיו בני 30 אבל פשוט איזה רוח מוזרה החזירה אותנו לגיל 17 אז אנחנו פשוט יודעים את כל מה שקשור ב-13 השנים הבאות. '' אמרתי בציניות והתקדמתי לכיוון הכניסה של בית הספר.
''אמא שלנו תמות בקרוב, לא חשוב להזהיר אותה?'' שאל .
''תראה, ככה או ככה אמא תמות בסוף. יש לנו שנה בשביל להציל את ניק ואת עצמנו.. ככה שעם נצליח לא יהיה בזה כל טעם. זה רק יבלבל אותה ויגרום לה לחשוב שאנחנו מוטרפים.'' עניתי לו.
הבנתי את הכוונה שלו, גם אני רציתי להציל אותה, אבל ידעתי שזה היה בלתי אפשרי.
''פשוט ניתן לה למות?'' שאל בקול חלול. השאלה שלו גרמה לי לאבד יציבות לשנייה.
''אי אפשר להציל אותה אריק. זה הגורל שלה.'' עניתי לו . התשובה שלי הייתה טיפשית לחלוטין. אפילו בעיניי.
''שיהיה..'' ענה ועקף אותי, עובר לבניין שלו, ואני לבניין אחר.
זכרתי כל פרוזדור, כל כיתה, כל אגף לפרטי פרטים. תמיד אהבתי את בית הספר.. עד כמה שזה אולי ישמע מוזר, ולכן זכרתי כל חדר בבהירות .
כאשר נכנסתי לכיתה לא יכולתי לשלוט ברעד שעבר בגופי כשראיתי אותו.
את ניק.
רגליי כאילו מעצמם התהלכו להן לכיוונו, עד שעצרו מולו.
חיוך קטן עלה בקצה שפתיי כשראיתי אותו מקרוב. את אותן העיניים המדהימות, הבורקות, את השיער הפרוע שכל כך אהבתי. השוני היחיד שראיתי היה רק שהיה צעיר יותר.
ידיי הרועדות נשלחו אל פניו, מלטפות אותן בעדינות. מעיניי ירדו דמעות זעירות.
''אהה מצטער מותק, את לא ברשימה שלי.'' גיחך והוריד את ידיי בתוקפנות שלא הייתה אופיינית לו.
הבטתי בו לשנייה במבט אטום. לא האמנתי שהוא אמר לי את זה הרגע. זה פשוט לא ניק!
ילדה אחת מוכרת בשם מנדי החלה להתקרב אלינו. היא עמדה על יד ניק והניחה את זרועה על כתפו.
''תתרחקי ממנו,חתיכת זונה, הוא תפוס .. הוא איתי .'' אמרה בקולה הצפצפני כשחיוכה המתנשא מכסה את פניה.
לא היה ניתן להסביר את גודל האכזבה שהרגשתי באותו הרגע.





 

נכתב על ידי , 14/9/2010 18:56  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

בת: 28




813
הבלוג משוייך לקטגוריות: סיפורים , בלוגים בדיוניים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לZiiVaa:) , סיפורים בהמשכים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ZiiVaa:) , סיפורים בהמשכים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)