בכל כך הרבה סיטואציות הייתי לבד גם כשהיו מסביבי מלא אנשים, עם המחשבות שלי, עם עצמי. כי ככה אני. כמו זאב בודד. אני שונאת אנשים שלא מסוגלים להיות לבד, שמחפשים כל הזמן אנשים מסביבם ואישורים מהסביבה שהם בסדר, אנשים שכל הזמן במרדף אחרי אהבה ואחרי ה"חצי השני שלהם" או אנשים שלא מסוגלים להיות אנשים עצמאיים וחייבים באופן תמידי שיהיה להם בן זוג.
אני הוטה מסכה של אושר ושמחה ושל אהבה עצמית ושהכל טוב ונפלא. וכולם מחייכים אליי ואני מחייכת בחזרה, אבל בלב אני שבורה. כי הלבד, זה לא מה שמפריע לי... לא אכפת לי שהחברות הכי טובות שלי הן שתי מטומטמות ואני לא הולכת לראות אותן יותר, ולא אכפת לי שאין לי אהבה בחיים, לא אכפת לי שאני בחיים לא אספר למשפחה לי מה עובר עליי... אכפת לי שברגע שבן אדם הוא מסוג האנשים הבודדים הוא חייב להיות שלם עם עצמו, לאהוב את עצמו או לפחות לא לשנוא את עצמו...
לכן עכשיו אני במצב נורא... כי אני לא סובלת את עצמי, אני מקללת את הגוף שלי כל בוקר ואני גם לא אוהבת את המראה הכללי שלי בכל מקרה.
בגלל זה נדפקתי.
אני רוצה לחזור להיות מאושרת ושמחה ושיהיה לי טוב, גם כשאני לבד. כמו שהיה פעם...
צום קל וגמר חתימה טובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
