הסתכלתי על העולם ממרומי גיל 17 ועדיין לא הייתי עם מישהו. חוויתי דברים שחשבתי שהם אהבה,אבל בכל אותם מקרים לא עשיתי כלום. הייתי ביישנית, פחדנית ובעיקר חרדתית בכל הנוגע לבנים ולרגשות.

זה התחיל בצורה תמימה, היינו ביחד במקבץ ביולוגיה, הסתכלתי עליו לפעמים וחשבתי שהוא חמוד. זה הכל. לא רגשות. לא מחשבות. לא כימיכלים בראש.

חיבבתי אותו אבל עשיתי הכל בלי מילים. מה הסיכוי שהוא יסתכל עלי בכלל? מה הסיכוי שמישהו יסתכל עליי.. בעיקר מישהו שאני מחבבת.

ואת המחשבה הזאת כתבתי על הקיר ושיתפתי אחרים, יום אחד מישהו יבין את מה שאני מנסה להגיד בלי מילים.

זה אפילו לא היה לגמרי עליו, סתם מחשבה ששיחררתי לעולם, סתם תקווה שניסיתי להזריק לעצמי בכוח.

כעבור 24 שעות, הוא כתב על הקיר שלו. המישהו הזה הוא אני.

המחשבה הראשונה שלי, הייתה שהוא חמוד. במבט שני, חשבתי לעצמי שזה נשמע כמו תשובה לתקווה שלי. במחשבה שלישית הבנתי שאני מטומטמת ושאין סיכוי.

דברים כאלה לא קורים במציאות, לא לי. אנשים לא מבינים אנשים אחרים בלי מילים.

לא האמנתי לזה, אבל עצם המחשבה שזה נכון, גם אם היא החזיקה רק לשנייה, הציתה אצלי את הרגש. מאותו רגע, להפסיק לחשוב עליו כבר היה קצת יותר קשה. מאותו רגע התחילו הרגשות והמחשבות והכימיקלים.

אבל עדיין לא האמנתי. זה כמו כל שאר הפעמים שהייתי מעוניינת באנשים, פיתחתי אובססיה, חשבתי עליהם בלי הפסקה, אבל לעולם לא חשבתי שזה אפשרי ולעולם לא עשיתי משהו בשביל שדבר כזה יקרה.

לא האמנתי. עד שהוא אמר לחבר שהוא כתב משהו על הקיר, שהיה מיועד למישהי, ושאף אחד לא הבין מה הוא כתב.

פה התחלתי לחשוד. המחשבה שזה לא עליי נדחקה עמוק עמוק לפינה שבראש שלי והוחלפה בו. הוא היה כבר בכל מקום בתוכי. העולם שלי הפך להיות סביבו. אני הייתי מאוהבת בו באמת ובתמים ובפעם הראשונה בחיי חשבתי שאולי, מישהו מרגיש אליי את אותו הדבר בחזרה. בלי מילים. סוג של אגדה שמתעוררת לחיים. סוג של חלום.

אז חיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. אבל כלום לא קרה. ניסיתי להסתכל עליו, ליצור קשר עין... אבל לשווא.

היה לנו שיעור התעמלות באותה השעה, ובאחד השיעורים האלה הייתה לנו ריצה ארוכה מסביב לבית הספר. רצתי לאט ולבד, תמיד שנאתי לרוץ. הרגשתי את השרירים שלי כואבים ואת הרגליים שלי מעקצצות אבל אז הרגשתי משהו שלא היה קשור לריצה. הרגשתי אותו. כעבור כמה שניות הוא חלף על פניי בריצה. בהיתי בו לרגע בהפתעה ואז התחלתי לרוץ, לרוץ הכי מהר שאני יכולה. עקפתי אותו בריצה וחשבתי לעצמי שזה הרמז שאני נותנת לו, למקרה שהוא עדיין לא הבין.

השקט שלו והתקווה שלי גרמו לי לאזור אומץ שמעולם לא היה לי ולהתחיל איתו שיחה, וירטואלית כמובן. השיחה זרמה בצורה יחסית טובה אבל היה לי קשה מאוד להתרכז בה. זה היה כאב מייסר כמעט. הלב שלי בער, הגוף שלי התפתל כולו. זה לא היה קל.

אחרי השיחה הזאת, חיכיתי שהוא ייזום אחת גם. והוא יזם. אחת. בעוד שאני יזמתי עוד ועוד ועוד שיחות שהוא סיים כעבור כמה משפטים.

חשבתי שאולי הבעיה היא בי. שאני קרה מדי, שקשה מדי לדבר איתי, להתקרב אליי. חיכיתי לו בכתה בהפסקות, רציתי לגשת אליו, לדבר איתו למרות הפחד האדיר שזה גרם לי. אבל תמיד הוא ברח ישר אחרי הצלצול ותהיתי לעצמי אם זה היה בשביל לא להיתקל בי.

שלחתי לו עוד הודעה, שאלתי אותו למה הוא בורח כל הזמן... הוא מלמל משהו על זה שהוא רוצה לצאת מהכתה כי הוא מתעייף מהשיעור. האמנתי כי רציתי להאמין.

יום אח"כ לא חיכיתי לו. התכוונתי לצאת מהכתה. הסתכלתי על הכסא שלו בדרך החוצה כבדרך הרגל, ולמרבה ההפתעה הוא ישב שם. “היי אמה". הוא אמר את השם שלי. הוא דיבר איתי. הוא פנה אליי. הלב שלי קפץ והיה לי קשה לנשום. “היי" מיובש וחיוך מבוייש היו כל מה שהצלחתי להוציא והתקף הפאניקה גרם לי להמשיך את המסלול ולצאת מהכתה.

רציתי לקבור את עצמי באדמה, עמוק עמוק באדמה. מה עשיתי??

עד כמה דפוק בן אדם יכול להיות, שהוא מקבל את מה שהוא רוצה, את מה שהוא חולם עליו חודשים בלי הפסקה, מול העיניים ולא עושה כלום???פשוט יוצא מהחדר???

ניסיתי לתקן. שלחתי לו הודעה שאני מצטערת שיצאתי ככה... הוא שלח לי שהוא לא מבין על מה אני מצטערת בכלל. הרגשתי עוד יותר טיפשה. אפשר לומר שמאותו מקרה הרגשת הטמטום שלי הלכה וגברה.

אחרי כמה ימים דיברנו שוב. היינו עם עוד אנשים ושנינו השתתפנו באותה שיחה. ענינו על שאלות אחד של השני בעקיפין. הלב שלי קפץ בלי הפסקה ורעדתי כמו מטורפת.

תמיד הוא יגרום לי התקפי חרדה כאלה? האם אי פעם אני אוכל לדבר איתו כמו בן אדם?

ככל שניסיתי להשיג אותו, ככל שחשבתי אם הוא הרגיש אליי דברים או לא, ככל שעבר הזמן, ככה התאהבתי בו יותר. ככה נפלתי עמוק יותר אל תוך האובססיה.

אבל דברים לא התקדמו בינינו. למעשה הם רק דעכו. האשמתי את עצמי בזה.

הלכנו לאיזה אירוע יום אחד והוא היה שם גם. ראיתי שהוא הסתכל עלי מהצד השני של האולם, אבל הלב שלי קפץ כל כך חזק שלא הייתי מסוגלת להתקרב אליו.

רציתי אותו כמו שלא רציתי כלום בחיים וניסיתי להשיג אותו בכל כוחי אבל בכל הנוגע לפנים מול פנים פשוט לא הצלחתי לעבוד מולו. לא הצלחתי להתגבר על האימה.

ולאט לאט הוא הפסיק לענות להודעות שלי. לנסיונות הנושאים להציל את מה שזה לא היה. והזמן עבר. עוד חודשים. הרגשות שלי איליו דעכו מעט. אבל עדיין היו שם, כובלים אותי באובססיה שלא ידעתי אם היא אי פעם תעבור.

תהיתי לעצמי אם כל הסיפור הזה היה אך ורק המצאה שלי בראש. אם הוא לא כתב את המשפט ההוא עליי, והכל היה סתם אשלייה עצובה.

היינו בשנה האחרונה ללימודים, ולאט לאט הפסקנו להגיע והפסקתי לראות אותו.

תהיתי כמה פעמים עוד נותרו לי לראות אותו בכלל.

כעבור כמה חודשים כאלה, יצאנו לחופשה של כמה ימים. הוא היה שם גם עם חברים שלו. חיפשתי אותו עם העיניים לאורך כל שלושת הימים. הוא לא הסתכל עלי ולא אמר לי שלום. סבלתי. תהיתי אם זה אי פעם ייגמר.

ואז, בדרך הבייתה, חברה סיפרה לי שביום ההוא של האירוע, כשפחדתי ללכת להגיד לו שלום, הוא בא אליה וביקש את הטלפון שלי. הוא ביקש את הטלפון שלי. שלי.

הלב שלי קפץ וכל הספקות שהיו לי נעלמו בשנייה. העולם פתאום נצבע בצבעים עזים יותר, בוהקים יותר. זאת הייתה העובדה המוצקה הראשונה שקיבלתי שזה לא היה בראש שלי. שהוא הרגיש אותי גם.

אבל האופוריה עברה מהר מאוד כשקלטתי שמאז שזה קרה חלפו חודשים. ושהוא מעולם לא השתמש במספר.

החודשים שאח"כ עברו במחשבות אובססיביות והפוגות לסירוגין. כל כך קשה היה לי לקלוט שזה יכול היה להיות ולא קרה. כל כך האמנתי, כל כך קיוויתי שזה יקרה. פשוט לא הצלחתי לתפוס את העובדה שזה פשוט לא.

שנת הלימודים נגמרה סופית. הבנתי שאני לא אראה אותו יותר. הייתי לפני נסיעה ארוכה והחלטתי שאחת ולתמיד אני אסיים את הסיפור הזה. רציתי את הגרסא שלו.

שלחתי לו הודעה. ישירה וכנה כמו שלא כתבתי לו מעולם. אמרתי לו שהייתי מעוניינת בו בעבר (טוב, אולי לא כנה לחלוטין) ושחשבתי שגם הוא. וביקשתי שיגיד לי אם אני מטורפת או שמה שחשבתי הוא נכון.

הבטחתי לעצמי שאני לא אראה את התשובה שלו עד שאני אחזור מהחופשה אבל לא יכלתי להתאפק. זה היה כל מה שחשבתי עליו. כעבור יומיים בדקתי את הדואר שלי.

הוא כתב שצדקתי ובאמת הוא היה מעוניין בי פעם. אבל שעבר עליו משהו וגם שהביישנות לא עזרה לנו במיוחד. ושעכשיו הוא במקום אחר אבל מקווה שניפגש בעתיד.

קראתי את ההודעה בערך עשר פעמים. היה בי שמץ של שמחה לדעת שלא הייתי מטורפת כל הזמן הזה ושהוא באמת הרגיש אלי משהו. ידעתי גם שזה טוב שאני סוף סוף יודעת מה הוא מרגיש, או הרגיש לפחות. חשבתי שזה יעזור לי להתגבר עליו. נתליתי על המשפט האחרון שלו, שהוא מקווה שעוד ניפגש, ושנאתי את עצמי על זה. השתדלתי בכל כוחי לא לחשוב על זה ועל המשמעות של זה. השתדלתי בכל כוחי להבין שזה נגמר.

איך שלא הסתכלתי על ההודעה, כמה שלא חשבתי עליה ומה שלא הייתי עושה,

הלב שלי נשבר.

לא היה שום דבר שיכלתי לעשות בקשר לזה.

כי עד כמה שאף פעם לא האמנתי עד הסוף שהוא יכול לאהוב אותי חזרה, עד כמה שלא האמנתי שזה יכול לקרות, קיוויתי לזה יותר מכל דבר בחיי.

וגם ברגעים הכי קשים התקווה הזאת הייתה עדיין נטועה בי.

ולשמוע את זה ממנו, בצורה כל-כך ישירה, ישירה יותר מהמעט שהוא אמר לי אי פעם,היה הדבר הכי סופי והכי כואב שחוויתי מעודי.

ועכשיו?

אפשר לומר שאני כבר לא אוהבת אותו כמו פעם. לא חושבת עליו הרבה כמו פעם.

אבל אני עדיין מקווה, שאולי, יום אחד עוד ניפגש. כי לסיפור כל כך פנטסטי פשוט לא יכול להיות סוף כל-כך ריאליסטי.