הורות אחרת

שלום וברוכים הבאים לכל מי שנכנס לקרוא את מילותי.

לפני שלוש וחצי שנים הגעתי לצומת דרכים שבו היה עלי להחליט מה יותר חשוב לי : קריירה, זוגיות, ילדים ובריאות.

אחרי שניסיתי לשלב הכל עד להגעה לסף .

עשיתי שינוי. עזבתי את העבודה כשכירה ובניתי עסק.

בחרתי לתת לקשר שלי עם ילדי להוביל יוזמה זו.

 

כשילדתי את בתי הגדולה, יחד עם השמחה עט עלי עננה של "אני מפסידה חומר בלימודים ואצתרך לשוב ללימודים בקרוב".

מצד שני ההרגשה שלי היתה זוועה, כל גופי השתנה בגלל ההריון, אני נאבקת להגיע להנקה בהנאה וכבר קרא לבעלי להגיע למילואים. כן, חזרתי ללימודים כעבור שלושה שבועות. ישבתי מאחור והנקתי אותה בחשאי. הינו שקטות חוץ מחברותי לספסל הלימודים שכל הזמן רצו להחזיק אותה והפריעו בכך למהלך השיעור. אחרי הרבה התלבטויות הכנסתי את האוצר שלי לתינוקיה של הקיבוץ בו היינו שכירים בזמנו. לאחר ששלוש אמהות ניסו להניק אותה - התינוקת סרבה לקחת בקבוק- היא נכנעה ללחץ החברתי והעדיפה לשתות את חלב האם שלי מבקבוק.

 

רגשות האשם רדפו אותי כל היום, הגעגוע והצער שאפסיד את ציוני הדרך של ההתפתחות שלה הציפו אותי מידי רגע.

אבל אני רציתי להיות מיילדת, בישראל אי אפשר לחיות ממשכורת אחת ולכן אין ברירה הילדה צריכה להיות במשך היום במסגרת. כך המשכתי ללמוד ולעבוד במקביל ולבנות משפחה וזוגיות יחד.

בינתיים ילדתי עוד שניים בדרך. כל הריון והמחיר שלו בלידה השלישית היה נס שיצאתי בחיים.

ההתאוששות שלי היתה עוד יותר איטית. העייפות רודפת אותי מידי יום ולילה, הלחץ להצליח לשלב את כל תפקידי בשיקול דעת ובהצלחה גבר.

בכל פעם שהכנסתי את ילדי לגן עם יותר מ15 ילדים הם נכנסו לדכאון וחדלו מלדבר. אחרי מאמצים הכנסנו אותם לגן שפה וגילינו שוב את הילדים החייכניים שלנו שיודעים לדבר בלי סוף.

 

ואז נולד ילדי הרביעי. ילד יפיפה, ינק מיד מצויין חוץ מזה שהוא הכחיל. מיד הכנסתי אותו לפגיה בו עבדתי ושם הרופאים החליטו יחד איתי שהבעיה אינה מחלה רק הצרות של האף. חזרתי הביתה עם מכשיר סקשן ידני, מי מלח.

כל שעתיים הקטן התעורר בגלל האף. כמובן שגם ינק. כל היום וכל הלילה. טונוס השרירים ירוד מיד התחלתי לעשות לו פיזיותרפיה. חזרתי לעבוד כמובן אבל רק במשרה קטנה . הפרח של פרח במסגרות קטנות. עם כל הקושי שלו הוא הצליח להתקדם יפה. עד שנכנסנו למשבר כלכלי. הכנסתי אותו למעון של המתנ"ס. הוא הפסיק לדבר.

בגן 3 הוא היה הולך לישון בפינת הבובות במקום להשתתף בריכוז.

כבר בשלב הזה הבנתי שהעסק כאן לא עובד. העייפות שלי מונעת ממני לקחת את הבעיה בידיים ולמצוא פתרון טוב יותר מהקיים. נתתי לעניין תירוצים טובים, גם לחברותי למקצוע יש את אותם הבעיות עם הילדים והזוגיות (הבעל לא אוהב כשאת אומרת שאת עייפה כל הזמן).

לאחר שילדי החמישי נולד וניסיתי מעבר לעבודה בבית חולים אחר בתקווה שהתנאים שם יהיו יותר טובים, גיליתי שהבריאות שלי מתדרדרת. לקחתי חופשה ללא תשלום.

לקחתי בידיים את רשימת החלומות שלי והתחלתי לבדוק מה מהם מעשי ואיך ניתן לקדם כל אחד מהמטרות שלי לכיוון יישום.

הכי חשוב. להיות זמינה לילדיי ולבן זוגי.

פתחתי משפחתון שגדל להיות פעוטון פרטי. יש לי שלוש שכבות גיל.

לתינוקות יש שתי מטפלות ל6 תינוקות.

לבני השנתיים יש גננת לקבוצה עד 7 ילדים.

גיל שלוש יש גננת לקבוצה של עד 7 ילדים.

 

הכי חשוב שכל הצוות אוהב ילדים, אני משלמת להן משכורת טובה מאוד עם כל ההטבות בחוק.

מע"מ שוחטים אותי בעיקר בגלל שאין לי הוצאות מוכרות למע"מ כמעט כמו אוכל...

 

בכל מקרה כתבתי להורים שלי חוזר כזה המסביר בקצרה את ההתמודדות של הפרידה בבוקר.

 

 

  

פרידת הבוקר -  אפשר גם אחרת,

איך יוצרים מצב בו ההורות שלנו, ההחלטות ההוריות שלנו יהיו להם המשך מעשי גם כשאנחנו בעבודה?

זוהי שאלה קשה וכבדת משקל כשאנחנו כהורים צריכים לצאת לעבודה.

ניתן גם לפגוש ולמצוא שאלה זו עומדת מולנו גם במצבים אחרים כמו כשילדינו יוצאים לחברים, כשאנחנו זקוקים לפסק זמן כדי למלא מצברים.

מהי המערכת התומכת בנו כשאנחנו זקוקים לפסק זמן הזה מילדינו בלי להתמלא ברגשי אשמה?

בדרך כלל כשהורה מחפש את המסגרת המחליפה הם מחפשים:

חום, משפחתיות, אינטראקציה אינטלקטואלית מתאימה, יכולת ליצור קשר בכל שעות היום.

מצידו של המסגרת חייבים להיות פתוחים לכל פניה של ההורים, להראות שקיפות לאינטראקציות עם הילד.

כל זה טוב ויפה עד שמגיעים לפרידה.

פרידת הבוקר הוא "מבצע" לחלק גדול מההורים.

איך נפרדים מהיקר לנו מכל כשהוא או היא שמחים, ללא בכי וללא רגשי אשמה?

במשך היום הילד (וגם אנחנו כמבוגרים) חווים מעברים בין שלבי היום. שעות היום מחולקים להתעוררות בבוקר, התארגנות, ארוחות, מנוחה, משחקי התפתחות והכנה למנוחת הלילה. בכל גיל ישנו סדר יום מתאים.

ההתמודדות שלנו עם מעברים מועברת לילדים שלנו.

למשל כשמתכוננים לשינת הלילה ברוב הבתים מונהג טקס.מקלחת + מתלבשים בפיג'מה+שיניים, סיפור,"שמע ישראל", שירי ערש, אומרים "לילה טוב" והילד או אנחנו ישנים.

כך גם צריך להתיחס לפרידת הבוקר .

בלי קשר לגיל הילד והיכולות השפתיות שלו צריך דבר ראשון לדבר בקול רם אל הילד ולספר לו את שלבי הבוקר.

לדוגמא: מתעוררים בבוקר "בוקר טוב נסיך/כה שלי, הגיע הזמן לקום ולהתלבש, ליטול ידיים ונתארגן לצאת ל (מסגרת)" כשמסיימים את ההתארגנות של הבוקר ממשיכים את השיח "עכשיו אנחנו יוצאים ל (מסגרת) ושם נפגוש את (שם המטפלת שהיא הדמות הקבועה שלו/ה)"אפשר להוסיף ולדבר על הפעילויות שיש במסגרת כמו סיפורים, אוכל, חיבוקים. חובה להוסיף שאחרי הפעילות אמא ואבא יחזרו בזריזות לאסוף את הילד.

הרעיון הוא לתת לילדי תחושה של מעבר הזמן שאינו בשל אצלם וגם לתת לעצמינו מסגרת לזמן הזה שילדינו אינו עימנו במהלך היום.

בהגעה חשוב לא להשתהות סתם.

 אם נשארים כדי לתת לילד תחושה שהוא אינו נטוש, חשוב לקחת זמן זה בחשבון כדי לא לאחר לעבודה. להגדיר את הזמן הזה כזמן חיבוק/סיפור ואז אמא/אבא הולכים כדי לחזור.

 ניתן לקצר את התהליך ואפילו מומלץ למסור את הילד לחיבוק ראשון של הבוקר למטפלת לבקש חיבוק ונשיקת פרידה וללכת. יש ילדים שאוהבים משחק "קו קו" ליד הדלת. יש ילדים שיבכו כל עוד ההורה בפתח וברגע שההורים הולכים הוא מפסיק מיד והולך ישר למשחקים כאילו לא היה עניין של בכי לפני רגע.

כשיש ילדים כאלו אני ממליצה להורים להתקשר כעבור כמה דקות כדי לשמוע את השקט או דיבורי השמחה שיש לילדו. כך יעבור להורים יום יותר רגוע.