מפחיד, לראות חבר שלך נדקר להרים את הנשק לדרוך אותו ולשחרר כדורים בלי לחשוב,זה יותר מפחיד לא זכור חלק כלכך קטן וכל כך משמעותי, ורק לנחש, לנחש שדרכתי את הנשק, לנחש שפתחתי ניצרה ולנחש שיריתי, כי הראי ראיתי אותו נופל לריצפה, משותת דם, ובמחסנית, חסרים שישיה כדורים, כדורים שככל הנראה לקחו חיים של אדם, אבל לא באמת לזכור את המעשה.
זה מפחיד להיזכר, להזכר ברוע שנדף ממנו בזמן שרץ, להזכר בסכין שנופלת על ידידי ולדעת שהוא לא באמת נפצע, בדרך נס.
להיזכר בשניות הספורות שבהם הוא הופיע כאילו מהאוויר, ורץ עבר מולי והנחית מכה על ידידי לנשק לחשוב שזו יכלה להיות אני ולהודות לאלוהים שזו לא, ושידידי הטוב הצליח להדוף את המרצח, את אותו רוצח שביקש שדמו יוכז באחזריות וללא כל סיבה אנושית.
רצחתי אדם, אולם הצלתי את ידידי הטוב, אך הדבר אינו פוסל את העובדה שלקחתי חיים של אחר, האם הגיוני להשוות חיים של אחד לחיים של אחר?, האם נכון הדבר למדוד חיים של אחד בחיים של אחר,גם אם נשקפת הסקנה לחייו של ידידי?
לא יכולה לענות לשאלות אלו, יש שיגידו שכן ושזה הייה מתבקש להציל את ידידי ולהעיף את הגורם המסכן.
אח מוסרית אינני יכולה להסכים, אולם הצלתי חיים, אך באותה מידה וקלות לקחתי אחרים, ובוא זמנית החתמתי את ידיי בדם, דם שלא תהיה אפשרות לשטוף מעליי.
פגישה עם הקבן לא עזרה והלילות הפכו ימים, וימים נשארו כהיו.
קשה לי לישון, לא מסוגלת לעקל את כל מה שקרה ולחשוב לעצמי ,כפי שכולם אומרים, שאני "גיבורה".
בהתחלה לא האמנתי שאני לא בסדר, הראי הגיוני שלא אצליח לישון והתאבון מדוכא, אך במהרה הבנתי שלא כך הדבר, ראיתי את ידידי שהתלהב ושמח על הארוע, ושאר האנשים שמחים וצוהלים יחד איתו, ואני , כממאן להאמין מנסה להבין למה?
ועדין נמצאת עם כולם אך לבד, כולם צועקים סביבי "גיבורה" אבל לא באמת מבינים את הקושי, הקושי בלישון פחות משעה בלילה, הקושי לעמוד בכל יום מול אנשים וכשחקנית להיות שמחה, הקושי בלהשאר מחוייכת אל מול הקהל, הקושי בלא לברוח ולא לבכות.
למרות שלפעמים אני מרשה לעצמי באמצע הלילה לצאת מהחדר ולבכות מבלי שיראו ומבלי שידעו.
אף אחד לא מבין, אף אחד לא יודע.
והם מצפים,הם מצפים שתהייה בסדר, שתחייך, אסור באיסור חמור להקשות עליהם, זה לא לפי החוקים.
אני מודעת להשלכות של הדבר, וככל הנראה שלטווח הארוך אוליי אוותר על שינה בלילה לבד במיטה קרה.
בבית, בבית אני בסדר, בבית אני ישנה עם אמא במיטה כדי להרגיש שוב מוגנת, לדעת שלצידה כלום לא יקרה לי ובאמת ובתמים אני אהייה בסדר, לחזור להיות ילדה קטנה שקמה מסיוט ורצה למיטה של אמא, לישון עימה.
מספר ימים קודם לכן, קמתי מסיוט.
חלמתי על אותו ארוע, רק שהפעם היתי חסרת אונים, היתי ללא נשק שיהווה לי למגן ושומר, היתי ללא כל יכולת להגן על עצמי ועל חבריי, פשוט עמדתי שם קפוא והיתי צריכנ לראות את המרצח לוקח לידידי את החיים, דוקר אותו שוב,ושוב ושוב כאילו הייה לא יותר משקית חול חסרת חיים, ראיתי אותו שוכב שם מתבוסס בדמו, ואז הוא הביט בי, קם והזמן קפא מלכת, הסתכלתי לו בעניים, ולא יכולתי לראות אדם, הייה לו מבט לא אנושי, כמעט שטני, שנאה שכזו בעניים.
ואז קמתי, התיישבתי על פינת המיטה ולא יכולתי לעצום את העניים שוב, כל פעם שסגרתי אותן ראיתי את המבט שלו.
המבט הכי מפחיד שאפשר לתאר.
לא האמנתי שרוע קיים עד אותו ערב, ומאז אני לא מסוגלת לסמוך עליהם, על אף אחד מהם.
זה לא סיפור אגדות, זה לא נגמר בטוב, אדם מת באותו ערב, וחלק בי הוחתם בדם, עם גן עדן קיים אין לי מקום בו.
זה לא סיפור עם סוף טוב, אין עושר ואושר אחרי אותו יום, יש רק עצבות, פחד מאנשים, והתמודדות יומיומית, עם השקרים של העטלך כלפינו ,השקרים שהם מוכרים.
אני לא שמאלנית, כן יש לי בעיה שהרגתי אדם, בשר ודם שדימם כשירו בו בדיוק כפי שאני אדמם אם ידקרו אותי, לאומת זאת אני מבינה שהצלתי לא רק את ידידי אלה עוד 2 חיילים נוספים, 4 חיים ניצלו באותו ערב.
כינוי:
!!GoD!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
