אני מרחמת אליו הוא בודד, צלבד בעולם הזה מעבר אלינו אין לו אף אחד.
ילד יחיד בודד ללא הורים.
הם נפטרו לפני יותר מדיי זמן, והוא תמיד לבד.
אני כועסת אליו לא כי הוא לא הייה מושלם אלה כי אף פעם לא הייה לו איכפת מאף אחד חות מעצמו, מעולם לא תמך לא אהב, לא ניסה להבין.
אני אדישה אליו ואפילו אפשר לומר רעה, אני יודעת שעכשיו הוא מנסה להתקרב, מנסה להראות חיבה אבל אצלי הוא תמיד יריח מאלכוהול וזיעה, תמיד תהייה אצלי סלידה ממנהו, גם כשהוא מחבק, ולמרות שהוא הפסיק לשתות.
נחזור רגע להתחלה, מאז שאני זוכרת את עצמי הוא , אבא שלי הייה אלכוהליסט, אב ובעל מכה וקמצן.
זוכרת שאם הייה כלים בכיור היתי חוטפת סטירה, גם אם אני לא מגיע באמת לכיור, אני בכל זאת ילדה בת 5, לא מסוגלת לשטוף, אל תכלי.
או אם היתי ממש רעבה ובטעות נחתכת באצבע כי רק רציתצי לחים, היתי חוטפת על זה, מעט רעש וזה הייה עוד סטירה, או ההרגשה הצורבת של חגורה כואבת על הישבן כי היתי מעט שובבה ומשו נפל ונשבר בעשמתי.
גם כשלנו, לבנות שלו לא הייה מה ללבוש, הוא מעולם לא רצה להוציא שקל על בגדים, שלא נדבר על ספרים ללמידה מחברות או עטים, אני זוכרת את עצמי תמיד מגיע עם ספרים שכאילו הוחזרו יד שנייה כי אין מה לעשות זה יקר ואין מספיק כסף כדי לקנות את זה.
היו פעמים שגם אם לא הייה ספר יד שנייה לא יכולנו לאפשר לעצמינו לקנות ספר חדש, אז פשוט היתי הולכת לביתספר בלי הספר.
אמא שלי נסתה לתת לנו כל מה שיכלה, היא עבדה ב 2 עבודות מ 6 בבוקר עד 9 בערב והיו ימים שהיתה עובדת עד 12 בלילה וכל זה בשביל פרוטות.
הוא הייה עובד בעבודה אחת מ 6 בבוקר עד 4 בצהריים ומעבר לזה לא.
זה יצר מצב שרוב הזמן אבי הייה בבית, או הייה אמור להיות בבית, הוא הייה יוצא לקיוסקים ושותה שם, חוזר שיכור עצבני הביתה, היו ימים שאני ואחותי כילדות בנות 5 ו8 הינו צריכות להמציא לעצמינו מה לאכול., ואז היא היתה חוזרת הביתה אמי, עייפה ושבורה עם גוף כואב רגליים נפוחות ועיניים עייפות, אך תמיד השתדלה לזרוק אליינו חיוך, תמיד ניסתה להסתיר את העובדה שהיא עייפה שבורה וכילדה קטנה האמנתי לה, היתי תמימה, אני מבינה כיום כמה היא סבלה ולא מבינה איך הייה לה את הכוח לעשות כל כך הרבה.
ואז הוא הייה חוזר הביתה או קם מהספה לכעוס עליה למה אין אוכל בבית ושתתחיל להכין אוכל, לפעמים זה הייה מתפתח לריב ואז למכות , אני זכרת את הפחד שלךי ושל אחותי נסגרות בחדר השינה כי אם הינו בסביבה גם אנחנו הינו חוטפות, אימי עם סגולים היתה הולכת לעבודה בבוקר, עם שפה פתוחה או חבלות כאלה ואחרות.
לפעמים בלילות כשהיתי קמה לפיפי היתי שומעת אותה מתייפחת בשקט, את זה המוח שלי דאג להדחיק עד גיל מסויים.
כשיום בהיר אחד היא החליטה לקחת הכול ולברוח, הוא יוצא לעבודה והיא אורזת את המזוודות, מינית ואנחנו בעיר אחרת.
הם התגרשו, ולתקופה של חצי שנה ראיתי את אמא שלי קצת יותר שמחה, אני עליתי לכיתה א' וחיפשתי בכל כוחי צומת לב מחברי הכיתה שלי, עיפרונות באף, או מכות בהפסקה,או קישקושים על הידיים והרגליים, מורות צועקות ואני מתעלמת.
ואז הוא הצליח למצוא אותנו, יצר קשר אמר שהוא רוצה לראות אותנו שהוא מתגעגע שהוא הישתנה שהוא אוהב ומצטער, שאנחנוט הבנות שלו ושהוא רוצה לחבק אותנו שוב.
לראשונה מזה חצי שנה פחדתי שוב, רואה אותו מרחוק, הוא באמת השתנה, הפסיק עם האלכהל עם הסגריות, הוא לא מריח כל כך רע עכשיו, הוא הרזה המון כבר אין לו קרס.
הוא יורד לברכיים ומחבק אותנו, הוא בכה, התחנן לאימי שתחזור אליו, שהוא לא יפגע בה או בנו יותר, היא האמינה לו, המבט מלא הדמעות שלו כשהוא על הברכיים באמצע הרחוב נחרט לי בזכרון, גם אני האמנתי לו.
הם חזרו לגור ביחד הפעם בעיר אחרת, התחלה חדשה זה מה שצריך.
ובאמת ל3 שנים הקרובות הוא נשאר כזה, אומנן עדיין התעלם מהבנות שלו,
עדיין לא מוכן להוציא שקל מהכיס אבל לא מכה, אחריי 3 שנים הוא חזר לעשן, ושנה אחרי העישון ,גם לשתות.
הריב הראשון הייה רק צעקות,אני בת 10 נזכרת בעבר אחותי תופסת לי את היד ואנחנו רצות לחדר להתחבא,משקשקות מפחד,מחכות שזה יגמר.
כמה רגעים לאחר מכן זה נגמר, רצות לאמא לראות שהיא בסדר, הפעם רק צעקות, בפעמים שלאחר מכן זה יותר מיזה.
היא התחילה להחזיר לו או להתגונן, ואחת הפעמים היתי רק אני בבית, בת 13 חזרתי בדיוק מאימון והתלקח ריב, רצתי מהסלון ומצאתי את אמא שלי מחזיקה עקב והחולצה שלו קרועה, "אמא מספיק"
"אתה תצא מהחדר עכשיו"
נכנסת בין שניהם יודעת שאמא לא תפגע בי.
הוא יוצא מהחדר כמו ילד טוב.
זאת היתה הפעם הראשונה שעמדתי על שלי, הריבים מעולם לא נפסקוו מצד שני מאז אותו מקרה הוא לא העז להרים עליה יד כשאני או אחותי בסביבה.
לפני 11 חודשים הוא הגזים, מאוד, הוא שבר לה את האף אני כבר בת 19 בערך 10 חודשים הצבא בדיוק סיימתי הכשרת לוחמות חזרתי הביתה עם הנשק זה שישי בערב אני אמורה לצאת עם חברות לבלות בפעם האחרונה כי אני יודעת שבראשון אני יוצאת להכשרת מפקדי כיתה, הקצאה ראשונה, זה הייה חלום שלי.
11 בלילה אני מול הדלת היא חוזרת עם אף שבור ופה נשבר לי ממנו, אני על סף להרוג אותו, ללירות בו בלי לחשוב פעמיים.
בראשון שלאחר מכן אני לא יכולתי ללכת לבסיס לקורס שכל כך רציתי.
וויתרתי על החלום שלי בגללו כי מישהו הייה צריך לטפל בה.
מאז אני לא יכולה לסלוח לו, הוא הפסיק לשתות והוא תמיד יושב במטבח לבד, נשבר לי הלב כל פעם שאני רואה אותו, אבל אז הכעס מבעבע בי מחדש, אני לא מסוגלת לסלוח לו, אני פשוט לא מצליחה, ואני נקרעת בין הרחמים שיש לי כלפיו לכעס שלי אליו.
ואני רואה אותו מנסה ליצור אאת הקשר של אב ובת מחדש אבל אני לא מסוגלת לסלוח לו, לא כשיש לי סלידה ברורה ועזה אליו.
כינוי:
!!GoD!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
