משוחררת, זתומרת עוד כמה ימים אני אהיה רשמית משוחררת אבל בתכלס חפשש זה אותו דבר.
אחרי 3 שנים של לוחמה קורעת תחת, של שירות בחור תחת שאפילו אלוהים לא שמע אליו, של החום המוגזם של בקעת הירדן, של אוכל חרא, שמירות מערבים של 72 שעות, מעצרים במחנות פליטים, סיורים, מחסומים, וכל מה שלוחמים עושים.
זהו זה נגמר.
עכשיו מה...?
עכשיו זה למצוא עבודה, לחסוך להחליט לאן לטוס להחליט מה ללמוד כי מצפים ממני וכי ה"תואר ראשון חינם" שיש ללוחמים זה רק ל 3 שנים מרגע סיום השירות, וזה ממש לא מספיק זמן כדי להחליט... זה להחליט איפה ללמוד , ואז לשפר בגרויות, להרשם לקופת חולים כלשהי, ביטוח חיים, ביטוח בריאות, רישיון כי עד עכשיו היתי באיזה בועה שהכול יהיה בסדר, עכשיו זה למצוא את עצמי מחדש, מי אני, מה אני אוהבת, איך קוראים לי בכלל.
אני טובעת אני באמת מרגישה שאני טובעת, שאין לי אוויר הקירות סוגרים עליי אין לי לאן לברוח, אני מרגישה כמו חייה שסגורה בכלוב.
והלחץ מהמשפחה לא עוזר, במה את רוצה לעבוד, מה את רוצה ללמוד את חייבת ללמוד, את חייבת להוציא תואר ראשון בלי זה את לא יכולה ממש להתקדם, על תעשי טיול, או אם את עושה טיול שיהיה טיול קצר של שבוע את לא צריכה יותר מיזה את תמיד יכולה לטייל אל תבזבזי את הזמן שלך, תתחילי ללמות לפסיכומטרי תשלימי בגרויות, תמצאי חבר את כבר לא ילדה תעשי תעשי תעשי...
זה לא נגמר הדרישות שלהם.
ואין לי עם מי להתייעץ באמת, משפחה אשכנזית ההורים רוצים רפואה או עורכת דין משהו עם כסף טוב, אחותי בקבע גיסי קצין, חברים שלי השתחררו חודשיים לפניי גם הם לא יודעים מה לעשות, ההורים שלי עלו בגיל מאוחר לארץ ולכן לא עשו צבא הם לא יודעים מה זה להשתחרר...
אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות... מה שאני יודעת זה שאני לא רוצה לעבוד כדי לחיות ולחיות כדי לעבוד.
אני רוצה טיול ארוך אבל אני גם רוצה ללמוד ואני חייבת את התואר ראשון חינם ללוחמים כי ההורים שלי לא יכולים לעזור עם זה ,אני רוצה לגור בחול אבל אני גם רוצה לגור קרוב למשפחה, אני רוצה עבודה טובה וכסף טוב אבל גם לא באלי להשתעבד לעבודה, אני רוצה לחיות...
אני מפחדת פחד משתק כזה, יש לי המון דברים לעשות אבל כל מה שבאלי לעשות זה להתחבא מתחת לשמיכה.
הכול כל כך מהר סביבי, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לצעוק די, פוס משחק, עצור.
כאילו כולם במשחק שאני הרגע הצתרפתי אליו, כולם כבר יודעים את החוקים לכולם יש את הקבוצה שלהם ואני לבד עומדת באמצע המגרש מחכה שמישהו ידרוס אותי.
וזה לא שלא ידעתי לאן אני צועדת, אבל לא משנה כמה את מודעת לזה את לא תיהי מוכנה לזה באמת.
אז לפני השיחרור היה לי תוכנית מאוד מושקעת וברורה מה אני אעשה מהיום הראשון של החפשש ועד סוף השנה, תכננתי לתת לעצמי בין שבוע לחודש להפנים שאני אזרחית באמתואז להתחיל את כל המלחמה... אז עבר שבוע וקצת מהרגע שהתחפששתי, וכבר הבנתי שאני אזרחית וזה מפחיד, ואני רואה איך כל התוכנית היפה שלי הולכת לפח כי שקעתי לדיכאון לא מסבר.
כל מה שבאלי באמת זה לצעוק עד שאין לי יותר אוויר בראות ואז עוד קצת רק ליתר ביטחון.
תוכניות זה דבר יפה, חבל שאלוהים צוחק עליהן בדרך כלל.
יש לי חלום...אני רוצה לטייל בעולם, אני נפש חופשיה אני רוצה לראות ולדעת הכול... אבל איך עושים את זה? ואיך מתגברים על הפחד מכישלון?
איך מתגברים על הפחד מלאכזב את כל המשפחה? איך מפסיקים לתת לזה חשיבות, לפרצוף המאוכזב שלהם?
איך מוצאים את הקול שלי בין כל הרעש מסביב? איך מוצאים את האומץ לצאת ממתחת לשמיכה? איך מתחילים עכשיו את החיים?
והכי חשוב איך שומרים על שפיות בדרך לשם?
כינוי:
!!GoD!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
