הקשר בין דיכאון לפחד/נאום באפטיסטי לעצמי לכבוד יום כיפור

הקשר בין דיכאון לפחד הוא כזה, ונתחיל מהקל: יש את העניין שאתה מפחד מהחיים, מפחד ממה שקורה לך, וזה משתק אותך, מביא לנסיגה מהחיים, אין לך כח להתעמת עם הבעיות שלך, עם אנשים שעושים לך רע. הקשר כרגע הוא שהפחד שלך גורם לדכאון. יש גם את העניין של החרדות, שיותר מזוהה עם הנושאים האלו. חרדה גורמת למצבים בהם אתה מרגיש שאתה בקרב, התנהגות של למות או לחיות, זה גורם לבעיות שינה ועוד. כרגע אני יותר מפחד, אני מפחד שאני אפספס את ההזדמנויות שהרווחתי, אני מפחד שזה לא יהיה טוב מה שאעשה, אני פשוט מפחד.

אני חושב שחלק מזה, מקריאה בבלוג זה מהילדות שגרמה לי להרגיש במצב הזה, שגרמה לי לפחד שאני אחזור למצב שהייתי בו, פחד מהדכאון והריקנות שאפפה אותי כל כך הרבה זמן, וזה גורם לי לתוקפנות לפעמים כלפי אנשים, כלפי עצמי ולפחד. ובדיעבד זה גורם לי להיות במצב הזה.

אני כרגע במין שלב מעבר, אבל אני חייב לנתק את עצמי מזה, אני חייב להתרכז בחיוב, ביצירה, ולא לחשוב על העבר כל כך הרבה, העבר מצניח אותי למטה. אני חייב להתנתק מהילדות, גם על מנת להבין אותה, לא לפחד לחשוב עליה, ליצור ממנה, אני חייב את זה לעצמי. זה לא שאני מדוכא כרגע, אני בסדר, אבל אני מפוחד.

אז המטרה שלי לשנה הקרובה, היא להפסיק לפחד מהילדות, לא להחרד מכלום יותר, לא לתת לדברים להתגלגל עליי, להתחיל להתגלגל עם החיים בלי פחד. המנטרה: אין לי מה לפחד ממנו חוץ מהפחד עצמו. אבל זה לעתים מנוע, הדחף הזה להצליח ולהתנתק ממה שהיה, אבל כל מנוע זה בעצם מכשיר שמפיק אנרגיה מתהליך מסויים, צריך לזכור את זה, ולהזהר, לחשוב על הכל בצורה זהירה ומפוכחת, והפחד יהפוך לחוסר פחד, חוסר פחד, כי כבר חוויתי את זה, ואני לא רוצה לחזור לשם, אז אני לא מפחד מהחיים, אני יודע שהם יעשו מה שהם רוצים, הדרך היחידה שלי לשנות את המצב הזה היא להתקדם בעצמי,  הרי זה לא היה הפחד שקידם אותי נכון?, זה היה אני שהערכתי את החיים, המחשבות שעברו לי לא היו להמנע מהרע, אלא להגיע לטוב, הפחד שלי היה להגיע לפחד עצמו, לחזור לפחדנות הזו, לחוסר החוויה, לא הפחד מהחוויה עצמה, צריך לזכור שהילדות איננה מוטיבציה להמנע ממה שהיה בה, אולי גם, אבל היא יותר מוטיבציה להגיע למה שלא היה בה, השאיפה לחיים, לסקרנות, למה שיש שם בכדורים הרחוקים ובכדור עם האונות שלי, זה מה שצריך להנחות אותי ולהוות לי קו, אני לא זוכר  שמה שהוביל אותי היה, להמנע מהעבר, לא, זה היה לבלוע את העתיד, לחיות ולבלוע את הווה, אלו הרגעים בהם התקדמתי. ככה שהמנוע שמפיק אנרגיה שכורכת את עצמי אל עצמי, מצמידה אותי לקירות המערה שלי לעתים בחוזקה, יהיה פחד מההחמצה, פחד מזה שלא אראה את הדבר היפה הזה, פחד שלא אנשק , אחווה, אדע אעשה, פחד שהוא באותה רצון גם, הפחד מלהפסיד דברים מהילדות הוא לא מוגבל, שכן הוא כולל את כל החיים בעצם שהפסדתי אז, ככה הפחד מהילדות יכול לשחרר אותי ולהניע לי את כל החיים.   ברור שזה לא רק פחד מהמוות, אלא גם הרצון לחיות, זה תמיד אותי דבר בעצם, תחושת הרווחה שאתה משתחרר ממצב רע היא חלק מההנאה מהמצב הטוב אבל, אבל יש גם את המצב הטוב שהוא ההווה שאותו חיים, אז המנוע של העבר הוא גם מוגבל, וצריך להבין את זה, את המוגבלות שלו, הוא המנוע שמניע, אבל הסיבה, המהות שלו היא החיים עצמם, ולא הפחד מהמוות. זוהי הסיבה למה תחיה ותשגשג ולא רק תחיה ותשרוד, שרידות, מה שאתה קורא לו לשרוד. אצלי לשרוד זהו דבר מאוד מורכב ושאפתני, בתור בן אדם שאפתן. כי אתה רוצה לשגשג אתה חי ונהנה, אתה עושה את הדבר הזה כי אתה אוהב אותו ולא כי אתה מפחד , לעתים זה מגיע לבד ההנאה מהפחד, אולי תמיד, אבל אסור לתת לפחד , לתחושה הגולמית להניע אותך, כי היא תמיד תחזיר אותך אחורה בכעס, תתן לחיים למשות אותך ביחד עם הפחד הטוב הזה, תתן לחיים למשול בך, פשוט תתמסר במלוא הכח, זה הכל מיועד לזה, תתמסר לכיוון הזה, לא משנה אם זה הפחד שיוביל אותך לשם, או איך, תתמסר ללא הפסקה, הפחד כבר לא יהיה האדון שלי, אני כבר לא חי כדי להמנע מהתגשמות החרדות, אלא אני חי ופוחד להתרחשות הטוב והחי, אני אהפוך את הפחד לכלי כעת באופן מוחלט ומודע, תהליך שעשיתי באופן לא מודע כל השנים, שהוביל אותו להיות הבעלים שלי לפעמים . 

היחס לעבר לא היה עם כן יחס של המנעות חרדה, אלא של סקרנות מתקדמת, וזה גם היה היחס להווה ולעתיד שקדם אותי תמיד, היחס הזה של הסקרנות והחדווה, וזה צריך להחוות לי תמיד הדרך. האור שאני רואה בבוקר ומה שהוא צופן בתוכו, ומה שהוא יצפון בתוכו, הוא מה שיחווה לי את הדרך, והכי חשוב לא לפחד, לא מהעבר מהווה  ומהעתיד. יש לי 35 שנה לפני התנוונות מוחית בערך, אני הולך לנצל אותן טוב. אז מה יש לנו כאן לסיכום, הפחד  יכול להיות חיובי כשמושלים בו כמה שיותר, הוא כלי, ולא האדון, החיים, שזה כל הדברים שאני אישית רואה בהם חיים, ולא רק הציפור המקרקרת וכל הדימויים הבנאליים, הם האדון.

לא יודע איך מוכרים לילדים שתיכון זה תקופה שאמורה להיות כיפית. הרגע חזרתי וקראתי קטעים מהבלוג מגיל 17, אוי ואבוי, איזו תקופה נוראית ואפלה.

לא יאומן איזה התעללות מוחית הילדים עוברים בתיכונים הללו, אילו תפלצות הם סובלים במהלך היום (אחד את השני), מזה הדבר הזה, לתקוע אנשים נורמלים (כי תמיד יש אנשים נורמלים) עם אנשים ראנדומליים ( 90 אחוז שהם חרא) ב90 אחוז משעות הערות שלהם? ולתת למורים, שהם לרוב הסטודנטים הכושלים והלא מוצלחים לחנך אותם בתקופה שהמח שלהם מתפתח בשיאו?.

ואחרי זה מצפים שזה ייגמר, ומתחיל הצבא, עוד תקופה נוראית. ועד שזה נגמר אתה מוצא את עצמך בעוד איזה מקום מוכה גורל, כמו איזו פקולטה שאמורה להיות יוקרתית באוניברסיטה, ועד שאתה ממצמץ, עברה לך עוד שנה שנתיים מהחיים. ואז שאתה סוף סוף מבין שכל החיים זה משחק אחד גדול ואתה אחד מהכדורי רגל הרבים שלהם, ובעטו בך כל הזמן, אתה פתאום בן 24, ומתחיל ללמוד איזה משהו מטומטם שנקרא אמנות, ופתאום החיים שלך מוארים ואנשים אוהבים את מה שאתה עושה וזה מאתגר אותך ואתה נוסע לחו"ל פוגש אנשים מכל העולם, וכל הטירוף שצברת בכל השנים לפני יוצא באמנות שלך, ואתה לומד שפות פוגש בנות מעשן מדי פעם,קורא ספרים, וכל הזמן שבזבזו לך לפני!. אתה לא רוצה לבזבז יותר רגע. אז בסדר יכולתי להוולד בן לאיזה משהו שהיה מחנך אותי מגיל 5 כמו פיקאסו או הייתי יכול להרוויח 50 אלף דולר בעמק הסיליקון ולפתח אפליקציות. אבל אני לא מהמיינסטרים ופיקאסו לא עושה לך כלום מעבר לכך שאתה מעריך אותו ואומר שהוא היה צייר גדול, כשאתה מסתכל על המיומנות שלו, כי לא היו לו בעיות בחיים , וכל האנשים שיצילו אותם ממחלת סרטן, אילו חיים יהיה להם בלי התוכן הזה?.

אז אני בולע את כל הזבל שיש בחיים, ואומר תודה שברחתי מכל הדברים האלו, ששרדתי את התקופות הנוראיות האלו, שהפסקתי ללמוד דברים שלא רציתי, שכרגע אני במקום טוב בחיים ואני מתכוון לחזור לקצב הטוב הזה ששיפר לי את החיים, אני אלמד שפות אחיה חיים משמעותיים ואעשה דברים משמעותיים וטובים ומה שיהיה יהיה. אני לא מתכוון להתנצל בפני האנושות על כלום ועל שום דבר. בתוך המח שלכם קיימים ניצוצות שקיימים מחוצה לו ואתם צריכים להכניס אותם למח שלכם ולייצר ניצוצות שיהיו מחוץ לעולם שאנשים אחים יוכלו להכניס אותם למח שלכם,  הבנתם?

אל תשרפו תא מח אחד לשווא, שום דבר לא לטובה אבל גם לא לרעה, כי אין תקן למציאות, אין מציאות סטנדרטית שצריכים לשאוף אליה, ומה שנראה לכם שזוהי המציאות הסטנדרטית זה בסך הכל מין שקר שיש לכם כרגע בתודעה. אז אל תהיו טהרנים בקשר לחיים שלכם ולמה שניתן לכם, תוציאו את מה שיש לחיים להציע לכם. בבקשה אבל תהיו אנושיים ונחמדים לאנשים ולעולם החי ולכדור הארץ וכל מה שאפשר כי אתם לא לבד.