מחר יהיה מחר

אנחנו חיים בשביל כסף. כי בשביל לחיות צריך כסף.

אז אנחנו הולכים במסלול של החיים שבסופו של דבר יביא אותנו למצב בו יהיה לנו כסף בשביל לחיות. ואם נהיה מאוד מוצלחים או ברי מזל, אולי אפילו יהיה לנו הרבה ונוכל להרשות לעצמנו מותרות. אנחנו מקדישים את כל החיים שלנו בשביל זה. בשביל העתיד. בשביל הכסף.

הלוואי והיה לי הרבה כסף, המון. הלוואי והייתי מיליארדרית. זה היה פותר הכול.

כי כל המסלול שלנו מכין אותנו לעתיד. המסלול הזה לא מתאים לי. וההקרבה לא משתלמת. כי אין לי עתיד. לא כזה שאני רוצה לחיות בכל אופן. 

כל המסלול הזה ובשביל מה?

צריך ללכת לבית ספר כדי לקבל תעודת בגרות. לא מספיק ללכת, צריך להשקיע וללמוד כדי שתעודת הבגרות תהיה טובה, מצוינת.

לאחר מכן צריך לשרת בצבא כי זה חשוב, לשרת את המדינה שלנו. אנשים שלא עשו צבא עלולים למצוא את עצמם במעמד נחות בעתיד לעומת אנשים שכן עשו צבא. זה מוניטין, זה חשוב. 

לאחר מכן כמובן, צריך לבחור אוניברסיטה וללמוד לתואר. כי הרי בשביל למצוא עבודה טובה ומכובדת צריך תואר, לפחות ראשון, אם לא שני

 שלישי ודוקטורט.

השלב הסופי, הוא למצוא עבודה. עבודה טובה, אנחנו לא רוצים לעבוד בעבודה נחותה. אבל הכי חשוב, הפרנסה. כמה מרוויחים. 

תוך כדי, צריך לממן מקום מוגרים, ודלק, וחשבונות חשמל ומים, וארנונה, ומצרכים לבית, ובגדים, ואם עוד נשאר לנו כסף אז נוכל להתפנק במותרות.

אנחנו משקיעים את כל החיים שלנו על מנת להגיע לשלב הזה במצב האופטימלי, והוא יתאשר על ידי הכנסה מקסימלית. 

אז נכון, יש את יוצאי הדופן, אלו שפרשו מבית ספר, אלו שאין להם תעודת בגרות, אלו שלא הלכו לאוניברסיטה, אלו שלא עשו צבא, אנשים שדילגו על שלבים.

לחלקם זה צלח, והם מצאו עבודה טובה והם חיים טוב.

לחלקם לא.

וחלק עברו את כל השלבים המפרכים ובסופו של התהליך לא צלחו במציאת עבודה טובה, והם ממשיכים את תהליך ההישרדות על מנת לשפר את מעמדם ואת מצבם הכלכלי. 

אני שונאת את השלבים האלו. כי הם לא עושים לי טוב. כי אני לא נהנית. כי לא כיף לי. כי אני שונאת את ההרגשה שאני סובלת בשביל משהו שאני לא יודעת אם יתקיים. יש כל כך הרבה אופציות למה זה לא יתקיים. ובכל זאת, רובנו עובר את השלבים האלו. כי ככה עושים. כי זה מה שעושים.

מילא, אם היה את הסיכוי שכן יצא מזה משהו, אבל אני לא רואה את זה. אני לא רואה עתיד שלמענו אני עוברת את כל השלבים האלו.

אני לא רואה עבודה בה אני רוצה לעסוק. אני לא רואה את עצמי מביאה את עצמי למצב שבו אני נהנית ומפסיקה להלחם בשביל העתיד. העתיד שלא נגמר. נגמר בקבר. אבזבז את כל חיי. האמת, לא כל כך מתחשק לי. זה המון זמן. המון. כל הזמן הזה בשביל כלום? לא חבל?

ששואלים במה אני רוצה לעבוד כשאהיה גדולה אני עונה "בבעל עשיר". או באישה עשירה אם רוצים לדייק. 

כי נכון, כסף לא שווה אושר. אבל כסף שווה אמצעי להשגת חופש למצוא את האושר. לעשות רק מה שטוב. לחיות באמת את הרגע.

וכמו שמורה פעם אמרה בשיעור, "בשביל להיות מאושרים צריך כסף כדי שיהיה זמן לשבת ולחשוב ולהבין שלא צריך כסף בשביל להיות מאושרים."

תפנית בפוסט, נדלקה נורה. עכשיו מתקיימת דילמה. האם אמחק את מה שכתבתי עד כה ואכתוב פוסט חדש? או אשאיר ואתייחס לנקודה החדשה כנקודה.

אני יותר מתחברת לנקודה הבאה אבל כואב לי על מה שכתבתי עד כה. 

רק אעלה את הנקודה. מצאתי פיתרון יותר טוב. אני רוצה שיגידו לי שאני גוססת. בלי תופעות לוואי. נשאר לי X זמן לחיות. הרי מי אלו שבאמת עושים חיים? שלא דופקים חשבון, שחיים את הרגע, שעושים מה שהם באמת רוצים בלי לנתח ולחשוב ולהתחשב בעתיד.

אלו שיודעים שהם הולכים למות. 

לא פעם ראיתי בסדרות טלוויזיה, מצבים בהם הודיעו למישהו שהוא גוסס וכאשר התברר שזו טעות הוא לא קיבל זאת טוב. זה כל כך מובן. כי כשאמרו לו שיש לו זמן מוקצב לחיות הוא עשה רק מה שהוא רוצה ומה שטוב לו וניסה להגשים את כל החלומות שלו בלי לחשוב על העתיד. ועכשיו, עליו לחזור אל המסלול המטיש של לדאוג לעתיד. כל הזמן לעתיד. העתיד שמי אמר שהוא בכלל קיים? 

כרגע זה יישאר פוסט בלי מסקנה, רק עם הרבה נקודות למחשבה. כי אין לי את הפיתרון. אין לי את המסקנה. אבל זה מתרוצץ לי במחשבות.