יש לנו מעין בית אומנה של חתולים משלנו בחצר.
יש המון חתולים. כעשרה כל פעם. כל פעם מתחלפים.
מי שבא, ברוך הבא. חוץ מהאפור הרע שבא רק בשביל להרביץ מכות.
העניין הוא שהרוב באו כבוגרים, כחתולי רחוב, אז הם לא נותנים לגעת, הם מקבלים אוכל.
יש את זקנות השבט. אלו ממליטות כל הזמן. כיוון שהן מאלו שבאו כבוגרים אין אפשרות לעקר אותן.
מי שנולד כגור ואיפשר, גדל כחתול שגם זוכה לפינוקים כמו ליטופים, ביקורים אצל הוטרינר, וכו'.
בחצר תמיד יש אוכל של חתולים, המון. בכל זאת, הם מינימום עשרה.
הם מתחלפים כל הזמן, למה? כי הם נוטשים אותנו.
למה? אין לי מושג. איפה הם מצאו מקום טוב יותר?
וזה עניין מוזר, כי כל כמה זמן חתול אחר נוטש, ולי נשבר עוד קצת הלב, ולפעמים מגיח אחרי כמה חודשים להגיד שלום ושוב נעלם.
איך הם זוכרים לבוא לפה? יש חתול אחד, מהחלוצים, שנעלם ושב כל חצי שנה במשך שנתיים. כבר המון זמן לא ראינו אותו.
וזה תהליך. כל פעם שרואים שאחד החתולים לא מופיע איזה יום יומיים מבינים שהוא מתחיל תהליך של נטישה. זה עצוב לי כל כך. אני מתחברת אליהם, והם נוטשים. נוטשים אותי.
ויש את הנאמנים. שניים. חשבנו שהיו יותר. הם נטשו.
אנחנו מנהלים פה גנון של חתולים. כל הזמן יש מכות. כל הזמן יש צרחות. כל פעם צריך לרוץ מהר החוצה כמו משוגע ולצעוק "קישט! קישט!".
אבל היום אני חושבת שאני הופכת לפסיכופתית. בסך הכול רציתי לישון. הלכתי לישון בארבע.
אבל היו צרחות. ואני שומעת. מנסה לרגע להתעלם ואז מבינה שאני לא יכולה לעבוד על עצמי ולא אצליח לישון כשהם צורחים.
קמה מהר שואלת את אחותי אם היא שמעה ונענת בשלילה. כנראה האוזניים שלי רגישות לזה.
רצה מהר מהר החוצה עם כיסוי עיניים ופיג'מה רק כדי לגלות שזה ש', החתול הנאמן.
עומד לו במעלה העץ הגדול כשבסופו, גבוה, גבוה חתול קטן שמעולם לא ראיתי.
אני קוראת לש', והוא עצמו קצת לא ידע איך לרדת מהעץ. בסוף הצליח ואני כמו פסיכופתית עומדת וצועקת עליו.
"ש', באמת!! מה נראה לך? מה אתה עושה? חצוף! אני לא מאמינה עליך! מה נראה לך שאתה עושה?"
תוך כדי, ג' הנאמנה השנייה שנראה לי מזדקנת מייללת בקול מעצבן שאלטף אותה - "שקט ג' את לא רואה שאני עסוקה??" (וישר כמובן מלטפת אותה ואת ש' כי אני חלשת אופי).
לוקחת את ש' לצד השני של הבית וחוזרת לישון.
עוד פעם.
ושוב אני קמה וצועקת כמו פסיכופתית.
"ש'?!! אני אהרוג אותך! נו! אני רוצה לישון, מה אתה חושב שאתה עושה?? מפגר!"
עזבתי אותו והלכתי לראות מה קורה עם החתול שתקוע למעלה. הוא כל כך גבוה, אלוהים. ומפוחד. אפילו לא מנסה לרדת. ולא ינסה גם כל עוד ש' שם. בזמן שאני בוחנת את העניין, ש' וג' פתחו בסשן מכות, פשוט נפלא.
מקסים מה שהולך פה.
סך הכול רוצים להיות בני אדם טובים, לתת לחתולים אוכל ובית. והם כל היום הולכים מכות.
מילא כשבאים חתולים רעים מבחוץ להרביץ לשלנו אז אין בעיה להשפריץ עליהם מים או לזרוק משהו להבהיל אותם - כי היי, הם רעים - אבל מה אני אמורה לעשות שזה אחד מבפנים? אני מרגישה כאילו יש לנו חפרפרת בצוות - בוגד!
אז מסבירים לי שככה זה חתולים, ויכול להיות שהוא נכנס לו לטריטוריה, וזה אינסטינקטים ובלה בלה בלה בלה.
זה עדיין כואב. אפילו חתולים לא יכולים לחיות בשלום. ומה כבר ביקשתי? קצת לישון ביום שישי בבוקר ולא להפוך לפסיכופתית שרצה בשבע בבוקר עם פיג'מה וכיסוי עיניים וצועקת על החתול שלה?
למה הם לא יכולים להסתדר? לחיות בשלום? עולם אכזר. עולם רע. עצוב.
אני בכלל רק רציתי לישון.
כינוי:
גברת אצטון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
