מהאלה ששמים באוטו, מקדימה. אלה הנוקשות, עם הצוואר הרפוי שמניע את ראשם לפי הנסיעה, בתנועת כן ולא.
הייתי בובה טובה.
עשיתי כן כשהיה צריך, ולא כשהתאים.
סבלתי את תנאי הדרך גם כשהיו קשים.
אם הוחלט לנסוע במהרה, או לעשות סיבוב חד, דבר שהיה גורם לראשי לנוע במהרה ובחוזקה, הייתי ממשיכה וממלאה את תפקידי.
גם כאשר הדבר עשה לי סחרחורות וכאבי ראש. המשכתי בשלי. כן ולא. לפי מה שהייתי צריכה. לפי מה שהתאים לסיטואציה.
תמיד חיוך על הפנים. כי הפנים לא משתנות. ציירו חיוך, יהיה חיוך. רק הראש זז. כן ולא. כן ולא.
אבל אז באו אנשים רעים. ומצאו בי שעשוע.
האנשים הרעים החליטו לשחק עם ראשי גם כשלא צריך. הם נתנו לי מכות חזקות בראש על מנת שאעשה כן ולא.
הם עשו זאת באכזריות ללא התחשבות בי, עד למצב שבו עשיתי סיבובים שלמים עם הראש, הם לא היו החלטיים.
המשכתי לשתוק. לבצע את מלאכתי כראוי. כן ולא. כן ולא. לחייך.
אך האנשים הרעים לא הפסיקו. עד שכבר לא יכולתי. אז בפעם הבאה שהם באו להניע את ראשי, נשכתי אותם.
הם התעצבנו. כעסו. צעקו עלי. ובסופו של דבר, לקחו אותי והעיפו אותי מהחלון.
אני התנפצתי להמון חתיכות קטנות. וכאבתי. מאוד.
היום, אני כבר יודעת שעלי לשתוק לא משנה מה, כי עדיף שיניעו את ראשי בחוזקה והוא יכאב מאשר להתנפץ לכל כך הרבה חתיכות כואבות, ולהשאר עזובה ברחוב. אז היום, אני שותקת. בכל מצב.
אך לפעמים אני לא מצליחה, אני נכשלת, כי ראשי כואב כל כך עד שאיני חושבת בצלילות. לפעמים אין זה בצדק, נשיכות בטעות. שיפוט המציאות שלי נעשה לקוי. לפעמים אני נושכת גם אנשים טובים. אבל אני זוכרת כיצד זרקו אותי מהחלון וריסקו אותי. לכן, היום, אם אני מחליטה לנשוך, אני נושכת הכי חזק שאני רק יכולה, בכל הכוח. כך שאולי הננשך כל כך יפחד שיחליט לא לזרוק אותי מהחלון ולא לנפץ אותי.
ואולי הננשך ירחם עלי, ויבין שאין צורך לזרוק אותי מהחלון, שכן אני אעשה זאת כבר בעצמי, מרוב הבושה והאשמה על נשיכתי.
נשכתי אתכן חזק, ועל כך, אני מצטערת. בבקשה אל תזרקו אותי מהחלון.
כינוי:
גברת אצטון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
