הבורג הזה אבוד.
לא ברור אם הוא לא היה קיים מעולם או שאבד עם השנים אבל בכל אופן, הוא איננו.
הבורג הזה חשוב מאוד, והיעדרו מקשה ביותר על אורח חיי.
הבורג אומנם קטן אך תפקידו קריטי.
הוא מחבר בין שני חלקים חשובים במוחי:
האחד, זה האחראי על דעותיי, רגשותיי ומחשבותיי,
ואילו השני, האחראי על הנ"ל של הסובבים אותי ושל הזולת.
אלו שני עולמות נפרדים.
והבורג הקטן, המקשר בין השניים, אבד.
אז כעת אני נאבקת למצוא תחליף מלאכותי לאותו בורג יקר.
שכן חסרונו של הבורג גורר אינספור מצבי תסכול ואף זעם.
יותר מזה, בעקבות התסכול הרב, הוא גורם לי לזלזול באחר ואף להתנשאות.
החלק המבדיל טוב מרע קיים, ולכן אני יודעת שאין עלי להפגין רגשות אלו כלפי חוץ.
אז שוב מתקיימת חלוקה לשניים:
התנהגותי כלפי חוץ, הפלורליסטית, המבינה, המקבלת את השונה,
ואילו הפנימיות שלי, הנאבקת להבין את זה ייתכן שמישהו חושב אחרת ממני.
חוסר ההבנה לא פוסח על אף תחום, החל מהדברים הגדולים כמו פוליטיקה, אורח חיים, דעות על העולם, ועד לדברים הקטנים כמו טעם בבגדים, בחירת צבע, טעם במוזיקה, בספרים ויופי של אנשים.
אז כאשר כלפי חוץ אקבל כל שוני, למעשה זהו ניסיון לעבוד על הפנימיות, ולקבל באיזשהו אופן אמיתי כי קיים שוני בעולם.
וודאי תגידו שזה מאוד הגיוני, הרי בלי שוני לא היינו מתקדמים בעולם, לא היה עניין, ועוד מספר נימוקים חשובים ביותר.
אני מסכימה איתכם, במאה אחוז.
ופה טמונה עיקר הבעיה שלי.
שהמאבק כרגע אינו בין רגש להגיון, אלא בין הגיון להגיון, וזהו מאבק קשה בצורה אחרת לחלוטין.
הרי מצד אחד, יש את ההגיון שמבין עד כמה שוני בדעות הוא חשוב, ועד כמה הוא הכרחי, ומבין מאיפה הוא נובע.
לעומת זאת, מצד שני, יש את ההגיון שלי שמוביל אותי אל המסקנות שמתפרשות כדעות, והרי אלו נובעות מהגיון כלשהו, אז איך ייתכן שמישהו אחר הגיע למסקנה אחרת? זה לא הגיוני.
המרדף האבוד אחר ההגיון.
אני חושבת שחסרונו של הבורג הקטן הזה, ייתכן והוא המקור העיקרי לתסכולי כרגע.
ותסכול ידידיי, אינו נחמד בכלל.
אז אם למישהו יש בורג חלופי למכור לי, אני מוכנה לשלם כסף רב עבורו.
רק תציעו.
כינוי:
גברת אצטון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
