מחר יהיה מחר

שאני עצובה. אני רוצה להגיד לכם שקשה לי. 

אני רוצה להגיד לכם באמת. 

אבל חוסר הלגיטימציה לבעיות מוציא אותי מדעתי.

וזה לא אתם, זו אני. 

כי גם אם תתמכו, אני אדע שלא בצדק. 

אני אדע שאת הכול אני הבאתי על עצמי, ואת הכול אני ממציאה ומנפחת ומגזימה והופכת לסיפור גדול. 

כי אני צמאה לדאגה שלכם. לרחמים שלכם.

והכאב הכי גדול שלי הוא שאני לא יודעת אם אני עדיין עושה בכאילו, או שעכשיו באמת קשה לי. באמת כואב לי.

או שאני רק צריכה את הדאגה. שאני רק ממשיכה להעמיד פנים כי אני נמשכת לבעיות כמו פרפר לאש. 

זה משגע אותי. זה מטריף אותי ומוציא אותי מדעתי. 

יותר מכל דבר אחר. 

חוסר הודאות הזה. 

אני לא בסדר עכשיו? קשה לי? עצוב לי? מפחיד לי? 

לא ולא, אני סתם עושה. זה בכאילו. זה לא באמת. 

אבל אז למה? 

אני רוצה להגיד לכם שאני עצובה. אני רוצה להגיד לכם שאני מיואשת וחסרת כוחות וחסרת שמחת חיים. 

אני רוצה להגיד לכם באמת. 

אבל אני יודעת שאלו רק העמדות פנים שלי. אז אסור להגיד.

גם לא לעצמי. תפסיקי להעמיד פנים. תפסיקי לעשות בכאילו.

הכול בסדר איתך ואת יודעת את זה. אז פשוט תפסיקי.

זה בדיוק אותו הפוסט רק במילים פחות טובות. 

אבל זה לא עובר. המלחמה הזאת. מתישה אותי. 

אל תרחמו עלי. אל תדאגו לי. אל תתייחסו אלי בכלל. 

אני חייבת ללמוד להפסיק עם ההצגות האלו. 

אני לא אשרוד איתן.

ומחר זה קורה פעמיים. אותו דבר שנותן לי אויר לנשימה. שאני מחכה לו בקוצר רוח. ומשלמת ממיטב כספי עבורו.

וכולם חושבים שאני משוגעת על כמות הפעמים וכמות הכסף, אבל אני יודעת שזה האויר לנשימה שלי, אז אתן מה שצריך.

ומחר, פעמיים. לא פעם אחת. ולא בא לי על זה. וכבר אי אפשר לבטל. 

לא מתחשק לי. אני רוצה רק להשאר בבית. אני לא רוצה לצאת מהבית.

וזה מלחיץ אותי. 

איך זה הגיוני? איך זה יכול להיות שאת זה אני לא רוצה? את כל השאר אני מבינה, אבל את זה? 

אני כבר לא מבינה כלום.