מחר יהיה מחר

יכול להיות שנשאר בי כלום? 

רק מכונה של מילים. זה מה שאני.

ואני אגיד לכם מה, אני ממש אוהבת את זה. עכשיו כשחושבים על זה.

מכונה של מילים. 

כי אז מי צריך להרגיש? מי צריך להתמודד?

אני רק עוברת דברים בשביל לירות מתוכי מילים. להעלות את מה שקרה על כתב.

גם אם אף אחד לא יבין. אוסף של מילים. משפט פה, מילה שם. 

זה באמת משנה?

דבר ועוד דבר ועוד דבר ואחד קטן נוסף. 

מילים ועוד מילים. כל כך יפה. כל כך פשוט.

הלוואי והמכונה שלי הייתה מוצלחת יותר.

היא בסדר, מתפקדת, אבל לא הכי טובה. לא מושלמת.

רק לירות את המילים החוצה. ולקוות שהתוצאות יהיו טובות. יפות.

אולי אפילו מהפנטות. 

כי קורה דבר ועוד דבר ומי עומד בקצב? 

רק המילים. חצי משפט ועוד פסקה. 

וחוזר חלילה.

אז מה יש לה לירות היום?

מגרדות לי העיניים. ונתתי לה את העוגה. וקיבלתי חיבוק. 

ואכפתיות. ואמא כתבה מכתב והיה כתוב בו "מלאך". 

וצילום לספר מחזור והשיער מכוער. 

אוכל ואוכל ועוד אוכל. ואחר כך עוד קצת. כמו ברווז שמפטמים אותו. 

רק שאני גם הברווז וגם המפטם. חלילה להשקל. נזק רב.

כל כך רציתי לחתוך. אז, וגם אז. אבל אולי ארצה להפסיק וידוע שזה התנאי. 

אני חייבת את הקלף הזה של "תראי לא חתכתי X זמן, אני בסדר". 

לא רוצה שוב לשקר. מצד שני, איזה נזק כבר יש בזה? 

תמיד אמרתי שזה בולשיט כל המלחמה בהרס עצמי. רוצים להפסיק אז מפסיקים.

הנה, תראו אותי. תראו איזה יופי. אמרתי ואני מקיימת. קלי קלות. 

או שלא. 

שקט. די. 

צריך ללמוד על השואה. 

אתם אנשים טובים אתם. 

סתם לא, כולכם אותו חרא. בדיוק כמוני.