מחר יהיה מחר

אקדים ואומר שאם מישהו מכם חותך ומושפע מטריגרים, קחו בחשבון שאם תמשיכו לקרוא, כנראה שתחתכו. 

אמשיך ואומר שאם עניין של חתכים מגעיל מישהו מכם, חסכו מעצמם.

אני פשוט בהיי מטורף. זה כמו סמים. 

התלבטות והתלבטות ופחד מצמרר וחוסר רצון לחתוך. 

אבל בכל זאת עשיתי את זה.

אחד קטן ועלוב ואחרי כמה דקות של אגירת אומץ אחד ענק.

וכל כך הרבה דם. 

קרעתי את ים הסוף של הרגל שלי.

כל עם ישראל יכול היה לעבור שם.

צחוק היסטרי. צחוק מטורף. 

ממש סוטול.

פסיכית. 

ונתתי לשלולית להצטבר. 

והמצאתי סיפור ממש כמו סוכנת חשאית.

דאגתי לאליבי. ישבתי וניקיתי את כל הראיות בכמה שיותר שקט.

זרקתי אותן מחוץ לחלון. יצאתי מהדלת באמצעות אליבי נוסף, אספתי את הראיות מהחצר, הלכתי לבית של השכנים והשלכתי את הראיות בפח שלהם.

חזרתי וחיזקתי את האליבי שלי והייתי שמחה.

במיוחד. שחלילה לא יחשדו.

והיי. התגעגעתי לזה.

זה היה כל כך יפה.

אפילו הרצפה הסכימה איתי. 

שרק אחרי מלחמה קשה ואימוץ שרירים הצלחתי לגרד ממנה את הדם. 

זה היה כל כך כיף. 

הימים הבאים יהיו קצת כואבים. נשרוד.