הכול התחיל מילדה אחת שבכתה.
כי היה לה קשה במבחן.
והיא הלכה לחדר עם ההיא וגם ההיא שהלכו להרגיע ולראות איך אפשר לעזור ולסייע לה.
ואחרי מספר דקות הן יצאו ושאלו אותה אם זה עזר ואיך היא מרגישה.
ועוד ילדה בכתה.
אולי היא מעט עזרה לי להבין למה הבכי שלהן כל כך צרם לי.
כל כך עשה לי רע והציף לי כל כך הרבה רגשות הרס.
אולי זה חלק מהמשחק מלא הסתירות שאני משחקת.
כמו אי באמצע ים מלא דגים טורפים.
כאשר הבית הוא האי והים הוא כל דבר מחוץ לו.
וכל התמודדות מחוץ לבית היא מסוכנת עד מאוד.
רק אבהיר, בבית איני מתכוונת למבנה הפיזי (לא רק) אלא על האנשים שהם הבית שלי. ההורים, האחים, ואנשים בודדים נוספים.
וכל השאר זה כמו לצאת אל הים מלא הדגים הטורפים.
כל כך מסוכן.
מצד שני, חייבים לצאת מהבית.
ונוסף על כך, אני חפצה בכך מאוד.
זקוקה לתשומת לב ולקשר עם הסובבים עד כדי כאב.
אבל זה מסוכן לי.
והדרך אותה פיתחתי היא דרך הרחמים.
אם אהיה במצב מספיק רע, אם מצבי יהיה מספיק חמור, אז אוכל להתמודד.
עדיין לא בטוחה לחלוטין מדוע.
אולי כי אז אנשים יזהרו איתי, יזהרו לא לפגוע בי, הרי אני שברירית.
אבל איך אצור מצב כזה?
אסור לי לבקש באופן ישיר עזרה, זה נוגד את החוקים.
אבל הרצון העז, לעומת המבקר שלא מאפשר לי לבקש בעצמי.
אסור.
צריך שזה יבוא ממישהו אחר.
שמצבי יהיה כה נורא שלא אאלץ להשתמש במילים.
אז, למשל, אחתוך, ואעשה כל שביכולתי להסתיר עובדה זו, בזמן שבתוכי אתפלל עד אינסוף שמישהו יעלה עלי.
וזו רק דוגמה, זה תופס להכול.
הערה קטנה אך חשובה, כפי שנאמר קודם, באי הפרטי שלי, בבית שלי, זה לא קיים.
אני יכולה ללכת לאמי ולהגיד לה "אמא, אני צריכה תשומת לב" ואקבל אותה במלואה. גם בלי לבקש.
אז ילדה אחת בכתה.
וקיבלה את מנת תשומת הלב שלה, מנת הדאגה.
כל כך בקלות, כל כך בפשטות.
ואצלי? זה סיפור אחר לגמרי.
סיבוך שלם.
לעשות רע, להסתיר, לקוות שישימו לב.
אז הילדה בכתה. והיא ניחמה והרגיע אותה.
ואני רציתי לפרוץ את הדלת ולצעוק.
להגיד לה שהיא בכתה אבל אני בכיתי דמעות של דם.
ולדרוש את תשומת ליבה הצמודה. הדאגה, הרחמים.
הקרבה.
ילדה אחת בכתה.
גם אני רציתי לבכות.
אבל כבר הרבה זמן שאני לא מצליחה.
הרבה יותר קל לבכות דם.
אני מתקדמת. עולה על דרך הישר. לא אפסיק. לא אתן למחשבות ביטוי במעשים. רק לפרוק מעט.
כינוי:
גברת אצטון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
