מחר יהיה מחר

יצאתי.

כמו נערה נורמאלית. למספר מקומות שונים.

עם חברות, עם האוטו, עם המוזיקה, והריקודים. 

בהתחלה בקרבת מקום ואחר כך לעיר הגדולה, למקום הומה אדם.

בסופו של דבר, נהניתי מאוד. במיוחד במסיבה ההיא. 

לא מעוניינת לספר בדיוק מה קרה, לא אוהבת פוסטים כאלו, ואולי זו אני שטועה, וזה בעצם מה שמעניין.

שעשה לי מאוד טוב על הלב לראות מקום מלא בהומואים. 

"אף אחת לא לסבית, אף אחת לא לסבית. את לסבית?

וואי וואי וואי. את דו מינית?

וואו.." *פרצוף המום* - אני עד כדי כך משדרת וייב לא לסבי?

היה לי שם כיף. 

למרות ההוא שניסה לשכנע אותי לנשק אותו, ולמרות שכשסירבתי הוא ניסה לגעת בי קצת ובסוף היינו צריכות ללכת משם. 

היה לי כיף. לראות המון הומואים. 

ואני לסבית קטנה ותמימה שאפילו לא מאמינים עליה שהיא לסבית.

מזכיר קצת את השיחה ההיא, על מראה, ומטרות.

"את באמת משדרת עדינות, עד שאת מדברת". כואב. 

אני צריכה להיות כנה איתכם, אני צריכה רגע שתתנהגו איתי כמו עם שמלה מיוחדת, ותקראו עד הסוף, בשביל השקט הנפשי שלי.

אני לא יודעת איך להסביר,  את האובססיביות הזו, הפרנויות, הרצון לדימוי מסויים, הפחד. אז בבקשה תקראו. 

כי אני מרגישה שמה שכתבתי עד עכשיו לא מספיק טוב. בכלל לא טוב. אבל אני לא רוצה למחוק. אז אכתוב משהו אחר. 

ואתם תקראו אותו ואולי תקראו גם את הפוסט הקודם, כי זה לא היה מתכונן, והקודם לא קיבל מספיק זמן במה. 

זה לא באמת משנה אם תעשו את זה או לא. מה שמשנה זה שאני עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות. 

הסברתי, נימקתי, סידרתי הכול. תהיו טובים אלי. עמוק בפנים אני שמלה עדינה.

באמצע הבילוי, במקום הדחוס, בתוך ים של אנשים, 

אני נלחצתי מעט. 

אחרי הכול, זו פעם ראשונה כזו. 

המון אנשים, זרים, שאני לא מכירה, במקום שאני לא מכירה, זמן לא ידוע, עתיד לא ידוע.

הכול במין תעלומה ועולם חדש. 

מעט נלחצתי. 

אבל כשחיכיתי שהיא תצא מהשירותים הייתה שם מראה. 

ואני הסתכלתי בה דקות ארוכות וכאילו התפצלתי לשניים, אני, וזו שבמראה.

ומי זו זו שבמראה? אני מכירה אותה, היא משלי, היא כמוני, היא בטוחה לי.

וזה קצת הרגיע אותי. חייכתי והסתכלתי על הדמות המחייכת במראה, וחשבתי על זה,

שזה לא משנה איפה אני ועם מי אני, היא תמיד איתי.

אני תמיד איתי. 

ואת מי אני מכירה יותר טוב אם לא אותי? מי הכי מוכר לי אם לא אני?

אז זה בסדר אם יש אנשים זרים ואם אני במקום לא מוכר, 

אני תמיד איתי. 

יום אחד האובססיה למבט לאחור, רגשות האשם, והחרטה, עוד יהרגו אותי. 

תזכרו, אני שמלה עדינה.