מחר יהיה מחר

הן רק מאיימות כל הזמן לצאת, הדמעות.

מציצות קצת לראות עולם, נבהלות, וחוזרות חזרה.

כאילו שני אנשים שונים בתוך ילדה אחת. 

שוב ילדה בבריכה. 

רק שהפעם הסיטואציה שונה.

אולי זה אפילו ים.

ואיש גדול ומאיים עומד מעליה ומטביע אותה. 

מחזיק אותה מתחת למים אל מול קהל של צופים.

שעומדים בחוף ומסתכלים. 

הם מסתכלים איך האיש הגדול עומד ומטביע אותה.

והיא נלחמת בו, מנסה לשאוף אויר, מנסה לעלות למעלה, מנסה. 

הוא לא מתייאש, ממשיך לדחוף אותה כלפי מטה, שלא יהיה לה אויר, שתחנק, שתטבע.

אך גם היא לא מתייאשת. כמעט.

זה מחזה מרתק, עומד קהל גדול וצופה.

העניין הוא, שזה עולם בדיוני.

הענק והילדה, אחד הם.

יצור אחד שנלחם בעצמו. ילדה וענק יחדיו. 

וזה, כבר מחזה מרהיב הרבה יותר.

אך כאמור, זה עולם בדיוני.

וההמון הצופה, גם הוא, רק פרי דמיונו של היצור הנלחם, הלוא הוא אני.

סך הכול, הצגה. 

סך הכול, 

אשליה.