מחר יהיה מחר

יהיו שני כיורים, בשירותים שיצאו מחדר השינה. 

שני כיורים, שבהם נצחצח שיניים אחת ליד השנייה ואולי ניתן נשיקה של בוקר טוב מרוב אהבה עוד לפני שנשטוף את המשחה. 

בית קרקע באיזה יישוב שקט, עם המון מרחב ודשא.

קומה אחת. 

חצר גדולה עם נדנדה. נדנדה והמון בימבות ודשא ופרחים.

יהיו חדרי שינה וחדרי משחקים.

חדרי השינה יהיו רגועים, בלי טלוויזיה או מחשב, רק ארון ספרים, ומיטות מזמינות.

הילדים יהיו ביחד, לפחות בילדות, ישנו זה לצד זה, שלא ירגישו לבד, שיהיו מחוברים.

ויהיה חדר עם טלוויזיה, ומחשב, והמון המון משחקים. 

ספרים, המון ספרים. הילדים ידעו להעריך ספרים, וכשיקבלו ספר כמתנה, יהיו מאושרים.

חדר השינה שלנו יהיה מזמין. הילדים יוזמנו אליו תמיד, וירגישו בנוח "להתנחל" בו, כל זמן שיחפצו.

זה יהיה בית שמח. 

שתי אמהות, וילדים. אולי מעט, אולי המון. אין לדעת.

לא כולם יהיו ביולוגים, אם בכלל. 

יש מספיק ילדים שצריכים בית חם. אין צורך לייצר עוד.

זה יהיה בית חם. כל הילדים בשכונה ירצו לבוא לשחק אצלנו, והם יהיו מוזמנים. 

תמיד יהיו ילדים בחצר, ובחדרי המשחקים, עד שהילדים יצטרכו את השקט שלהם. 

את זמן המשפחה. 

יהיה מטבח גדול, שכל אחד ירגיש בנוח להכנס ולאכול כאוות נפשו.

יהיו בו צנצנות עם עוגיות וממתקים. 

יהיה סלון עם ספות נוחות, בלי טלוויזיה. שאנשים ידברו, יתקשרו זה עם זה, ולא יתאחדו סביב מסך. 

יהיו גם חיות, אולי כלבים אולי חתולים, אולי ארנבות או אוגרים או שרקנים. אלו שיצטרכו אותנו, ואלה שנאהב. 

זה יהיה בית שמח, חם, ומלא באהבה.

כולם ירצו לבוא לבית הזה.

לבית שלי.

לבית שלנו.

אני ומשפחתי.

כשחושבים על זה, יש לא מעט אלמנטיים שמזכירים את הבית שלי. 

כנראה שההורים שלי הצליחו.

אני רק אקח את זה צעד אחד קדימה, אוסיף את הייחודיות שלי, ואת החלומות האישיים שלי.

יום אחד זה יקרה.

אני חייבת לקוות.

אולי כדאי שלא תגיבו דברים שיגרמו לי להרגיש נורמאלית או מאושרת. איכשהו זה מלחיץ אותי. 

המהות שלי היא העצב, הכאב, ואולי חשוב שלא תשכחו את זה, כי אולי, אבל רק אולי, אני לאט לאט מתחילה לשכוח.

ואני לא רוצה לשכוח. אני לא רוצה לאבד את המהות שלי. היא אני. אז בבקשה, תהיו עדינים. תהיו קשובים לי.