מחר יהיה מחר

לא אצליח לתאר לכם את מידת האי נוחות והסבל שבשיחת טלפון עבורי.

נוראי. מזעזע. 

השיחה נגמרה לפני חצי שעה, אך גופי עדיין חש אותה. אני מרגישה את המתח והעצבים בגוף שלי, בשרירים ובדפיקות הלב.

אני כל כך שונאת שיחות טלפון, שאני בדרך כלל משקרת, מודיעה מראש, או מסננת ושולחת הודעה ומבשרת על תקלה במכשיר.

לא אשמתי, הפלאפון שלי לא מקבל שיחות. שלחו סמס. מייל. פקס. יונת דואר. לא משנה מה. רק אל תתקשרו.

בבקשה  אל תתקשרו. 

זה מפחית לי את שנות החיים. 

אולי זה עדיף. פחות שנים עם שיחות טלפון.

לא יכולה לתאר למה זה מביא אותי לרמות תסכול גבוהות כל כך.

יש את הפרטים הטכניים, של חוסר השמיעה, חוסר ההבנה, השתיקות, חוסר האפשרות לתכנן את המילים מראש.

אבל כל אלו, הם הפן השטחי של העניין.

זה יותר מזה. יותר מהמילים שמשרתות אותי כעת, אז כנראה שלא אוכל להסביר.

והשיחה הזו, הייתה נוראית.

בדיוק כמו שהיא הייתה נוראית, היא הייתה חייבת להתקיים. 

אז בגבורה רבה, עניתי לטלפון ודיברתי. ושתקתי באמצע. 

ועיוותתי את הפרצוף. וצבטתי את הפנים, לא סתירות, שלא יעשה רעש.

ושנאתי כל שנייה מזה. אבל עשיתי את זה.

ועכשיו אני מרגישה נורא. 

נורא מהשיחה הזו.

שוב, שני צדדים לעניין.

השטחיות, האם התוצאה בסדר, האם הטופס ימולא כראוי, האם הוא יעביר אותי את הראיון.

האם זה כובל אותי לטיפול? לא יכול, נכון? הרי אני משלמת כסף. אם פתאום לא יהיה לי? 

והצד הבלתי מוסבר, בגוף שלי, אני מרגישה את שיחת הטלפון. 

את הלחץ, המתח, העצבים. 

בגוף שלי אני מרגישה את זה.

והמחשבה שצצה היא, לבטל את הטיפול.

לא ללכת אליה יותר. לא לראות אותה יותר לעולם.

הרי איך אפשר? 

דיברתי איתה בטלפון. "הנורא מכל". 

פתאום זה מרגיש שונה, מוזר, רע.

הייתי צריכה אותה. אני לא יכולה להיות במקום הזה. הנזקק. לא מולה.

ודיברתי איתה בטלפון.

טלפון.

השנוא עלי מכל. 

וזה היה מוזר ורע ואני עדיין מרגישה את זה בגוף שלי.

רק טלפון. השנוא עלי מכל.

אני עדיין מרגישה את זה בגוף שלי.

טלפון.

בבקשה אל תתקשרו.

רק אבהיר שהעניין לא מתייחס לבני משפחה או אנשים שהגיעו מספיק קרוב אלי שהטלפון איבד את איומו עלי.