עברתי על מיילים מתקופות שונות והגעתי להתכתבויות מתקופת הבלוג הראשון.
לצערי, לא הייתי מספיק חכמה בשביל לפתוח בלוג חדש, אלא שינוי תהליכי איטי שבסופו מי שלא היה פה בתקופות ישנות לא ידע, אך מי שכן כן.
אני רק יכולה להתפלל שלא נשאר פה אף אחד מאז.
קשה לי לקרוא את ההתכתבויות האלו, את מי שחשבתי שהייתי, את המושגים והעולם הדמיוני והעלוב שיצרתי לעצמי וחשבתי שאני חיה בו.
הפטתיות. הרצון להיות חלק, ההשפעה מה"טרנד", מהמגפה.
זה מזעזע.
יש שם אינספור התכתבויות ועד כה קראתי רק שתיים וכבר יש לי בחילה.
באמת כואבת לי הבטן, מהמחשבה על כך.
בעיקר לחץ, שמישהו אי פעם יקשר ביני לבין הבלוג ההוא.
ולצערי, שוב, הייתי כל כך טיפשה, שמי שהיה שם וירצה, יוכל בקלות לקשר.
כמויות המידע שנידבתי.
כמויות השקרים שיצרתי ובאמת האמנתי בהם.
זה גורם לי לרצות לקבור את עצמי באדמה.
זה גורם לי לרצות לעשות דברים מזעזעים ונוראיים כך שאף אחד לא יעז לחשוב על כך או להזכיר את התקופה ההיא כי היא פשוט תהיה לא חשובה.
זה מוציא אותי מדעתי.
וחשבתי שאני איכותית, חשבתי שאני כנה, חשבתי שאני סובלת ומיוסרת ועוזרת לבנות אחרות.
זה פשוט מזעזע מה שהלך שם ואני כל כך מתביישת וכל כך מתחרטת.
זה פשוט נוראי.
זה גורם לי לרצות לעשות דברים נוראיים ואני מנסה להאחז בדבר ההוא שאמור להספיק ליותר מיומיים.
והרגשתי צורך עז לכתוב, אולי כדי מעט לכפר על הדברים.
אולי כדי לקוות שלאף אחד פה אין מושג על מה אני מדברת ושכל אותן בנות שהיו חלק מחיי אז נעלמו ולא פה כבר מזמן.
אולי כדי לקבל אישור שהרבה עברו שלב כזה וזה לא אומר עלי דבר ושאנשים לא יחשבו עלי דברים רעים גם אם ידעו - נסיון נואש לעבוד על עצמי ששוב נכשל, הרי אין סיכוי כזה בעולם.
אני חייבת להמשיך לקרוא, כל התכתבות וכל מייל, עד כמה שזה כואב לי פיזית לראות את מי שהייתי.
אני לא יודעת מה אני רוצה מכם, אולי סובלנות, אולי עצימת עיניים, אולי אישור שאני בסדר.
כינוי:
גברת אצטון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
