מחר יהיה מחר

אנשים חושבים שזה מוזר, כשאני מתכוננת למצבים נוראיים.

לומדת את שפת הסימנים, כי חשוב לדעת.

לפעמים רואה טלוויזיה בעיניים עצומות, ומנסה לעקוב רק משמיעה, כדי לתרגל.

או להבדיל, להנמיך את הווליום ולצפות על השתק.

לנסות להגיע מהחדר לשירותים בעיניים עצומות, או לבדוק כמה זמן אני יכולה לא לדבר בלי שלא יבינו אותי.

להתיישב על כיסא מחשב ולנסות לנוע במרחב מבלי להזיז את הרגליים, או להכין אוכל ולהתלבש עם יד אחת קשורה.

לתרגל. להיות מוכנה מראש. למה שלא יבוא.

וכל פעם השאלה, הבלתי אפשרית, על איזה חוש היית מוותרת? 

בדרך הכלל הדילמה הגדולה היא בין ראייה לשמיעה. אני חושבת שיותר קל להתנהל בלי שמיעה, אבל לא חושבת שאשרוד בלי מוזיקה. 

אז אני מכינה את עצמי, למה שלא יבוא. 

עוצמת עיניים מול הטלוויזיה, או משתיקה אותה לגמרי. בודקת מה יקרה. איך אתמודד.

ואנשים חושבים שזה מוזר, ואפילו לפעמים מעט מודאגים.

אבל איך אפשר לדעת מה יקרה? איך אפשר?

וברור לי שאם יקרה חלילה דבר כזה, זה לא יהיה דומה לשום דבר ש"תרגלתי", ובכל זאת, אני חייבת להכין את עצמי, למצבים נוראיים. 

שלא יתקפו אותי, בלי הכנה, דברים רעים.

זה לא מוזר. 

דברים רעים נופלים פה כמו גשם בסערה בחורף, חייבים להתכונן. 

אי אפשר לדעת. פשוט אי אפשר.

אולי זו תהיה הפעם האחרונה.