כמו ילד קטן שמרביץ בשביל תשומת הלב. כי כך רואים אותו.
אינני מרביצה, ומעולם לא הרבצתי. תמיד הייתי ילדה שקטה וטובה, בעיני כולם.
אך מצאתי לי את דרכי שלי, כמו ילדה קטנה שמרביצה, אני מנגנת לי על קו הדאגה של הזולת.
והם נופלים לפח כמו זבובים.
אני כבר מומחית.
אתם צודקים, יש לי ספר הפעלה, והוא נכתב בזהירות יתר, ומתבסס על נסיון.
והספר הזה, בין אם כתובים בו דברים נעימים או לא, פשוט ממלא את ייעודו, ומוביל אותי למקומות הרצויים.
איך אפשר לצפות שאשנה את ההוראות, כאשר אלו בצורה הכי ישירה ונכונה פשוט עובדות?
אולי כי אתם אומרים דבר אחד, ומתנהגים באופן אחר.
ואני כמו הילד המרביץ, שבמקום להתעלם ממנו, צועקים עליו, ואולי הוא אוהב את הצעקות הללו, אז הוא ימשיך להרביץ.
ואולי הדרך היחידה שתגרום לו להפסיק היא אם לא יתנו לו את תשומת הלב השלילית, זו שהוא כבר למד לאהוב.
יש כאן בעיה קלה באנלוגיה, שכן אני כלל וכלל לא אוהבת צעקות ובטח שלא נזיפות או התייחסות להתנהגות "מופרעת".
אבל על ציר הדאגה והרחמים, אני מוצאת נחמה רבה, וסיפוק אינסופי.
אז למדתי כיצד להשיג זאת מכם, ניסיתי ימינה ואז קצת שמאלה, ומילאתי את ספר ההפעלה שלי בהוראות מדויקות להפליא בשביל לקבל בדיוק את צורת הדאגה הנכונה בכמות הנכונה בזמן הנכון.
ואתם פשוט נופלים לפח. שוב ושוב בלי להתבלבל.
אז למה שאפסיק? זה עובד נהדר.
אני צריכה שתראו אותי. ואני גורמת לזה לקרות.
וגם כאשר ראיתם אותי, באור החיובי, זה שאני מנסה כל כך להמנע ממנו, ובאופן מפתיע, זה עשה לי טוב,
לא עזבה אותי במחשבה שאילו לא הייתי מתנהגת בצורה שהיא כביכול, לא טובה, מלכתחילה, לא הייתם רואים אותי.
וזו אולי מחשבה מעכבת, אבל היא האמת לאמיתה.
כי גם תהליך, ויציאות קטנות מהמקום המדאיג, גם הם חלק מהוראות הספר, אחת ההוראות המוצלחות.
אך כדי לממש אותן, חייבים להתחיל ולחזור ולשוב למקום המדאיג, כל פעם מחדש.
ואני לומדת להפסיק. לצרוך פחות ופחות את הדאגה הזו.
להתנהל גם בלעדיה, לנסות לשמוח, בלי לחשוב על העדרה,
להתקדם.
אבל כשאני חושבת על כך, אין שום סיבה שאעשה זאת.
אין שום סיבה שאפסיק, שכן הדרכים שלי כה מוצלחות ומובילות אותי למקומות הנעימים שבהם אני מרגישה טוב, ואתם משחקים לפי החוקים שלי.
אולי הדבר הנכון היה, אם הייתם מתעלמים ממני. מתעלמים מההתנהגויות הנ"ל, לא משנה עד כמה הן מסוכנות. אולי כך הייתי משנה את ההוראות בספר.
הרי הן נכתבות על בסיס נסיון בלבד.
נכשלתם לעשות זאת.
ובצורה משונה, למרות זאת, ואף על פי כן, אני לאט לאט בצעדים זעירים וזהירים נפרדת בעדינות מהספר שלי.
איך זה קרה? את זה עוד לא גיליתי.
אז אולי אני מעבירה באיטיות אינסופית את הספר למדף האחורי, אך הארון נשאר פה.
ובעת הצורך, תיקח רק שנייה להעבירו חזרה לקדמה.
שנים לדחוף את הספר לאחור, ורק שנייה להחזירו לקדמה.
טיילתי פה בין המון מקומות, מחשבות, תהיות, ותיאוריות.
ניסיתי לצמצם עד כמה שיכולתי למשהו שיהיה בעל רצף הגיוני ומשמעות.
למסקנה ברורה, כנראה שלא הצלחתי להגיע.
אבל אולי, גם חומר למחשבה, הוא תוצר מספיק טוב.
וכאן, בהחלט, יש המון חומר למחשבה.
כינוי:
גברת אצטון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
