מחר יהיה מחר

זו הייתה כתיבת הפוסט הכי ארוכה שאי פעם הייתה לי.

התחילה מהבוקר, נמשכה כל פעם קצת, הרבה, עוד קצת, התפרסה על שתים עשרה שעות.

שבסופם, הוא נמחק, ואני דומעת, מתוסכלת, וכועסת.

לא מצליחה להסביר את עצמי, לא מצליחה להעביר את המסר, להבין, לסדר. 

תקועה בבלאגן. 

רוצה שיהיה עדכני, שמה שיהיה כתוב יהיה מיושר קו עם מה שאני מרגישה, וזה נהיה בלתי אפשרי כשכל שעה ה"משהו" הזה משתנה מקצה לקצה. אפילו מה שאכתוב עכשיו, בטח מחר כבר יראה מטופש ולא מתאים. ושוב אצטרך ליצור מחדש, עוד ועוד, וזה לא מספיק מדויק, לא מספיק טוב.

בצהריים היה פה שיר, שהתאים בהתאמה מושלמת למה שהרגשתי, ועכשיו כמה שעות אחרי, הוא רחוק ממני ומרגשותיי אלפי שנות אור.

השינויים הבלתי פוסקים, ואולי זה יותר מדי. זה כנראה יותר מדי בשבילי. אחרי הכול, אני באמת עדינה. 

ניסיתי "לזרום". פשוט להיות עם כל הרגשות החדשים, עם כל השינויים, עם כל מה שקורה לי. עם הבלבול שאחז אותי, והתמודדתי איתו באומץ.

כנראה שזה פשוט היה יותר מדי. עבר את הסף. 

עכשיו אלך לישון, עם אלף מחשבות, כמה דמעות, וכאב אחד גדול.

כואב לי בפנים.

אני שוב עצובה. איך זה קרה? 

הייתי צריכה לצפות את זה. 

אני שוב עצובה.

ועוד מספר רגשות מטביעים. 

לפחות נעים ומוכר לי כאן בעצב. 

כנראה שזה המקום שלי.

מחר יהיה מחר.