מחר יהיה מחר

היום אני לא עצובה. 

אמרתי לכם, הרגשות שלי, משתנים מקצה לקצה במהירות האור, הלוך חזור, מפה לשם. 

קשה לי לכתוב במצב הזה, אך אני מנסה להקל ראש, ולכתוב בלי לחשוב איך יצא בסוף.

שלשום שקעתי בעצב, אבל גם שקיעה זו הייתה שונה, כי ידעתי שהיא זמנית, ובחרתי לשקוע בידיעה שזה מה שהיה נחוץ לי באותו הרגע, ואחר כך אקום ואמשיך.

אז למחרת קמתי, נפרדתי מהעצב, הלכתי לפסיכולוגית ודיברתי. 

השעה טסה, והרגשתי שלא הספקתי כלום, אך להבדיל משאר הפעמים, זה לא היה כי בזבזתי את הזמן או פספסתי הזדמנות או כל דבר אחר, אלא פשוט כי היה לי הרבה להגיד.

אפילו שקלתי לבקש באופן חד פעמי, פגישה נוספת השבוע, אך החלטתי שלא, בכל זאת יש גבול.

מחר יום אחרון ואחריו אתחיל את השלב הבא בחיים שלי. כולי תקווה שהוא יהיה מוצלח, טוב, תורם, ופשוט כזה שכשאסתכל לאחור בעתיד, אראה את התקופה הזו כטובה. 

אין לי באמת מה להגיד, לא משהו חשוב, לא משהו מעניין. זה מוזר לי לכתוב כך.

היום אני לא עצובה, אבל שלשום הייתי צריכה את העצב הזה.

מאיפה הוא הגיע? אולי סוג של אבל, על מי שהייתי, על החיים שהיו לי, בין אם היו חיוביים או שליליים, זו בכל זאת פרידה. 

אז התאבלתי מעט, נתתי מקום לעצב שלי, ולמחרת קמתי והמשכתי הלאה.

בחיים לא הייתי מאמינה שאוכל לעשות זאת.

מי היה מאמין?

"ורצית שהעולם ידע 
למצוא אותך האבודה 
בין כל המהומות ומכל החלומות 
הבנת כבר את הדרך 
שאת לבד בתוך חידה 
שלא תמיד יש מי שיבין 
אבל היי 
מי היה מאמין 

ועוד יהיו לך רגעים קשים, אז מה 
זה לא אומר שלא מגיע לך האושר 
למה אף שמחה שלך אף פעם לא שלמה 
אפילו אם שילמת ביוקר 
תמלאי את עצמך בשמש 
את צודקת לא תמיד יהיה לך אור 
תיקחי אויר ותצעקי עכשיו בקול 
מגיע לי הכל, מגיע לי הכל 
מגיע לי הכל."

כעת המילים הללו מתאימות לי. ואולי מחר או עוד שעה ההתאמה תפחת, או תעלם כליל, אבל עכשיו זה מתאים, ובאופן כללי בימים האחרונים זה מתאים. מקווה שהשיר ימשיך ללוות אותי.