זה כמו גלגל ענק. תמיד שנאתי גלגלי ענק.
אף פעם לא העזתי לעלות.
כולם צחקו עלי, ולא הבינו, איך על גלגל ענק אני מפחדת לעלות, אפילו זה של הילדים, אך על הרכבות הרים הכי מפחידות, וצניחה חופשית, אין לי טיפת פחד.
"כי אני קשורה", אני מנסה להסביר, "יש עלי חגורה".
בגלגל ענק אני תלויה בעצמי, ואם אמעד או אקפוץ לא יהיה מה שיתפוס אותי.
אני מרגישה שעכשיו הכריחו אותי לעלות על גלגל ענק, ולא סתם, אחד ענק במיוחד.
בכל נקודה בגלגל רגש אחר ואפילו הקצב לא אחיד, לפעמים מסתובב במהירות שיא, ולפעמים כל כך איטי.
זה כמו טלטלה רגשית אחת גדולה, ואני מתקשה לעמוד בה.
זה אפילו לא רגע למעלה ורגע למטה, זה כל פעם במקום אחר, אני אפילו לא מצליחה לעקוב, שלא לדבר על להתמודד.
אני שנייה אחת רגועה ומרוצה ומתרגשת מהחיים שלי, ושנייה אחר כך בדמעות מתוסכלת כל כך ומלאה בכעס ועצבים שאני אפילו לא יכולה לזוז או לצעוק או לפגוע.
ואז הדמעות מצטרפות לחגיגה, ובכי ועוד עצבים וחזרה לתסכול.
זה יכול להמשך כמה שעות טובות, או ימים, ויכול לחלוף תוך דקות.
כבר הסברתי לכם, הקצב לא אחיד.
דמעות ודמעות וכואב לי הפנים.
אדישות, התרגשות, פחד, לחץ, משמעותיות, כלום, עצב, כעס ותסכול.
ועוד ועוד ועוד ועוד, מיליוני נקודות בגלגל הענק הנוראי הזה.
אני מרגישה את הכובד נערם על הכתפיים שלי, עוד קצת ועוד קצת ועוד ועוד ותכף אני פשוט אפול ואקרוס.
אני אקרוס.
מיליוני מחשבות ואני לא מצליחה לסדר ואני לא מצליחה להרגע ואני לא מצליחה.
אולי אשאר כך שעות או ימים ואולי עוד רגע ארגע ואהיה בתחנה אחרת בגלגל.
ואז ארגיש אשמה אם אקבל תגובות של חיזוק או נחמה.
אז אני פוטרת עצמי מאשמה, כבר עכשיו. לא אכתוב עוד פוסט, גם אם ארגיש אחרת.
וצועק לי באוזן, "לעולם לא תרגישי אחרת!", הרגש המטביע שלא נותן לראות כלום מלבדו.
אפילו הבלוג זה נהיה נורא. בלאגן. אני שונאת בלאגן.
אני שונאת חוסר שליטה.
חפירה לאוהבי החפירות.
כואבת לי כל כך הבטן. היא כואבת כל כך ואני כבר לא יכולה לסבול את זה. אולי מהשוקולד שאכלתי. ואולי כי לא אכלתי חוץ מזה. ואיך הצלחתי לרדת קילו ואז בשנייה להעלות את חלקו. ולמה אני נתקפת כאבי ראש כל הזמן וזה מוציא אותי מדעתי. והפלפאון שלא עובד ומה כבר ביקשתי, מכשיר מטומטם שאוכל לתקשר עם העולם. לא רוצה למחוק את הדברים שלי, לא רוצה להפרד מהפלאפון כשילך לתיקון לא בתקופה הזו שהכול חדש ואני צריכה להיות בקשר עם מלא אנשים חדשים שזה מלחיץ בפני עצמו ולמה כל המכשירים מתקלקלים לי. הפלאפון והמחשב והאוטו והכול דפוק בעולם שלי. אני רעבה ואני לא רוצה לאכול. וגיליתי שאני כמו תינוק, כשאני רעבה אני פשוט מרגישה צורך לבכות. לא ללכת להכין אוכל או לאכול, פשוט לבכות כי רעב זה עצוב. עצוב לי הכול ומתסכל אותי ואני מרגישה פעם ראשונה שאני צריכה אותה אבל עכשיו מהמקום שבו היא לא מועילה ואני מרגישה פספוס ובזבוז אני נהיית תלויה בה ואני צריכה אותה ואי אפשר, צריך לחכות ליום שני, ומי אמר שלא ישתנה עד יום שני, אני צריכה עכשיו. אני צריכה עכשיו ואני לא יכולה להיות נזקקת. אז אולי צריך להפסיק וזהו. יום שני חופשי, רציתי יום אחר, ומתחילה בשמונה במקום בתשע, ימים ארוכים וזה קשה אבל משמעותי ואחראיות וטוב. למה הפלאפון לא יכול פשוט לעבוד נורמלי ולא להיות דפוק כל כך. האוטו חוזר מהמוסך אז הפלאפון קורס. מפגר. ותפסיקי להגיד לי בסדר זה לא בסדר זה לא בסדר זה ההפך מבסדר זה לא פאקינג בסדר שום דבר לא בסדר. הכול בבלאגן וזה משנה וזה כן סוף העולם וזה כן טרגדיה. וכן אני בת שלוש ואני לא יכולה לראות כלום מעבר. סוף העולם. אובססיות ואובססיות והכול מעצבן אותי הכול מפעיל אותי שוב דמעות כל פעם מחדש נמאס כבר. נמאס. למה היא לא יכולה לפנות לי שעה? למה היא לא יכולה להבין שכשאני אומרת "לא קריטי" זה הכי קריטי בעולם. למה אני לא יכולה להשלים עם זה שאני לא היחידה ויש עוד מטופלים ולמה נראה לי שיהיה לה אכפת ממני יותר מהאחרים. למה אני לבד במחשבות האלה ואל תגידו שאתם מבינים אף אחד לא מבין בחיים אף פעם כי אף אחד הוא לא אני ואני שונאת להיות לבד בראש הזה אני שונאת להרגיש ככה ואני שונאת להרגיש בכלל והכול מציף אותי והכל עושה לי טריגרים ואני צריכה אותו או אותה או את ההיא. ואני מרגישה כל כך מוצפת בכל כך הרבה חרא שאין בי יותר מקום לכלום. מעצבן ומתסכל ואני לא מצליחה להוציא את זה ורק לחתוך יעזור אבל אפילו זה נהיה מסוכן כי מה אם אעשה ולא יצא מספיק עמוק או לא מספיק מספק או לא מספיק טוב ולא מספיק דם, ואז אהיה מתוסכלת פי שבע ולא אוכל לעשות כלום. שוב אהיה חסרת אונים אפילו עוד יותר. לא רוצה להפסיק לכתוב. מפחדת. לא אכפת לי שלא יאהבו את הבלוג שלי יותר ולא יקראו ולא יגיבו. הכי אכפת לי בעולם, אני ניזונה מזה, אבל מה כבר אפשר לעשות. כואב לי ורע לי ואני מרגישה רע שתכף זה ישתנה וארגיש מפגרת. אני רוצה למחוק הכול. ואני רוצה שכולם יקראו הכול ואני רוצה תגובות טובות ואני לא יודעת מה זה טוב כי הכול מעצבן אותי אבל אני צריכה את המקום ואני צריכה את האנשים ואני נכשלת בהכול שוב. אפילו פה. איכס. אני מרגישה פתטית. זה מה שאני מרגישה. שרע לי ואני ופתטית. לעזאזל. תושיעו אותי.
כינוי:
גברת אצטון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
