זה כל כך קשה.
אמא שלי אומרת שהיא חושבת שזו העבודה הכי קשה שיש.
אני לא בטוחה שאני מסכימה איתה, אבל זו בהחלט עבודה קשה.
מעבר לפיזית, לא שובצתי בכיתה הכי קשה פיזית, אלא נפשית.
מפאת צנעת הפרט, לא אפרט על מצבם של הילדים, אך סמכו עלי כשאני אומרת שהוא לא טוב בכלל ואפילו רע מאוד.
וזה קשה מאוד, לראות אותם מול העיניים, את צורת החיים שלהם, לטפל בהם ולנסות לשמחם כאשר מרובם אין בכלל תגובה או יכולת לדעת האם הם קולטים משהו, האם זה עוזר, משנה, מורגש. איני מדברת ברמת המילים, אפילו לא ברמת החיוך, אלא סימן כלשהו, הבעה כלשהי, משהו.
לשמוע את סיפורי הטרגדיות על ילדים שנולדו נורמלים אבל אז.. או ילדים שיש אנשים שיגידו שלא היו צריכים להוולד.
המפתח הוא למצוא משמעות כל יום מחדש. מאלה שאפשר להוציא חיוך או רגיעה, להסתפק בזה, ואלה שלא, להסתפק בידיעה שזה כן משנה, שזה כן עוזר.
להבין שגם אם אני לא מקבלת מהם פידבק, זה פשוט כי הם לא יכולים.
היא אמרה שהיא דווקא חושבת שייתכן שהוא קוגנטיבית בסדר, שדווקא ה"בכיינים" מאוד יכול להיות שהתסכול הוא דווקא כי שכלית הם בסדר, ופשוט כלואים בגוף שבוגד בהם. לעומת אלה שגם גופם אינו מתפקד וגם קוגנטיבית אינם תקינים בשום צורה שהיא.
עולה השאלה הבלתי נמנעת, מה יותר נורא? אולי במקרה הזה מודעות היא עונש? יכולת שכלית היא עונש? לא ברור.
בכל אופן, אחד אחד אלה סיפורים קורעי לב בצורה הכי ישירה.
זה באמת קשה, (ולא התייחסתי כלל לפן הפיזי שגם הוא אינו קייטנה), אבל היום היה קצת יותר קל מאתמול ומחר יהיה אפילו יותר.
אני מצליחה לשאוב סיפוק, חיוך או קשר עין מבחינתי גובלים בנס וממלאים באושר, וגם יוצא מעט להיות בכיתות האחרות שבהן הסיפוק ישיר הרבה יותר.
אני באמת עושה טוב, אני באמת מועילה, אני באמת עוזרת ותורמת ונותנת מעצמי המון בשביל הקטנטנים האלו שלא ברור איך העולם יכול להיות כה אכזר שזה מצבם.
בפן האישי, ההתקדמותי, זה גם סימן, כאשר אני נחשפת לזוועות, והמחשבה הראשונה שעולה אינה "איך אנשים רוצים לחיות בעולם כזה? " (עולה אך על אש קטנה) אלא "אני יכולה לשפר את המצב".
כרגע הם כל עולמי, הקטנטנים הללו, והם חיי. הייתי רוצה לכתוב פה אחד אחד על כל אחד ועל ההיסטוריה שלו ועל כל דבר שקרה ועל כל מצמוץ או בכי או חיוך או אכילה או פיזיו, הייתי רוצה לשתף הכול לפרטי פרטים, אך כמובן שזה לא אפשרי, אך בכל זאת רציתי לשתף לפחות בחלק קטן.
זו תהיה שנה קשה מאוד, אני יודעת, אבל אני מתגברת, ואני מועילה, ואני משמעותית.
אני באמת משמעותית.
הבהרה:
זה לא קשה מדי. זה קשה, אך מתגמל, וחשוב.
אני אפילו דנה עם עצמי באפשרות שאולי זה הייעוד שלי בחיים.
הילדים הללו. יש לי את הגישה ואת היכולת באופן טבעי ואת הרצון והנכונות ללמוד ולהתאמץ. אני מתמלאת מזה.
הוכחתי את עצמי ואני ממשיכה לעשות את זה.
עכשיו רק להתמודד עם העייפות, עבר זמן רב מאז שישנתי מספר כזה של שעות בלילה, באופן קבוע, אני מקווה שאתרגל מהר.
קשה לי, כן, גם באופן כללי עם עצמי, אבל אני משתפרת, אני מתקדמת. אני חושבת.
מה שבטוח, השנה הזו תהיה שונה מאוד מאלה שקדמו לה, וכרגע, נראה לי שהיא אולי אפילו תהיה טובה.
כינוי:
גברת אצטון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
