מחר יהיה מחר

שוב, בגלים, בתקופות, בימים, בשעות, ברגעים. לא תמיד.

אבל קשה. קשה ובאופן לגיטימי קשה, זה מקום קשה.

ידוע מראש שמי שנכנס לשם לא בהכרח נשאר, זה נלקח בחשבון שאנשים באים ובורחים.

אז לגיטימי שקשה לי.

אבל אלה החיים שלי עכשיו.

בפעם אולי הראשונה, אני לא מעוניינת לפטור.

אני רוצה שתפסיקו להגיד לי שאני יכולה לעזוב, שאני יכולה ללכת, שאני יכולה להפסיק,

שזה לגיטימי ושאפשר לחפש מקום אחר, ושאולי זה קשה מדי, ושיש לי אופציות אחרות, ושזה מובן וזה קשה.

אני יודעת את כל זה. אני יודעת.

אבל אני לא רוצה ללכת, אני לא רוצה לוותר, אני לא רוצה להתייאש ולברוח, למרות שאתם חוזרים ומדגישים עד כמה זה אפשרי ולגיטימי. 

לפעמים קשה לי, לפעמים הרבה ולפעמים בעוצמה. 

הייתי רוצה שתאפשרו לי לבטא את הקושי הזה ולתת לו מקום, בלי להגיד לי שאני יכולה להפסיק.

אני רוצה להגיד לכם שקשה לי, ולפעמים קשה לי מאוד, ושלא תגידו לי שיש דרך מילוט, אני יודעת שהיא שם, אני מודעת לכך. 

אני רוצה שבמקום זה, תתנו לי כלים להתמודד עם הקושי הזה, תעזרו לי להתגבר, למצוא דרכים להקל עלי, להתמקד בחיובי ובתמורה. 

תפסיקו להגיד לי שאני יכולה לברוח, שאני יכולה להפסיק, אני יודעת. תמיד אפשר להפסיק. אפשר להפסיק הכול, אבל אני הפעם לא רוצה להפסיק, וזה נדיר. אל תהרסו לי את זה, אני לא רוצה להפסיק, אבל אני גם לא יודעת אם אוכל להתמודד עם כל הקושי לבד. 

ואולי אפילו לא צריך את העזרה, רק את הנייטרליות, אל תסייעו, אל תפתרו, רק אל תגידו לי שאני יכולה ללכת. 

פשוט תקשיבו לי ותכירו בקושי שלי. 

לפעמים קשה לי שם ולפעמים קשה מאוד.

זה לגיטימי, ואני יכולה ללכת, אבל אני לא רוצה.

ואני לא רוצה שהדברים הללו יסתרו אחד את השני.

אני רוצה להשאר ולהתמודד, כי יש דברים אחרים מעבר לקושי, יש משמעות ויש ערך.

"אם אלה החיים, נחיה" - תמיד אפשר לשנות, אבל כרגע, אני רוצה לחיות את החיים הנוכחיים שלי, למרות שהם קשים. 

תאפשרו לי.