מחר יהיה מחר

תמיד רציתי להיות בן אדם טוב.

אנשים אומרים לי שאני כזו, אבל איך הם יודעים?

בסופו של יום, מה קובע אם אדם הוא טוב או לא?

מעשים? או כוונות? 

אני משתדלת לעשות מעשים טובים, כדי לאשר לעצמי שאני אדם טוב.

אך מה בנוגע לכוונות? לסיבה, למוטיבציה, למה שמוביל אותי לעשות מעשים טובים?

אגואיזם, הרצון לגרום לעצמי להרגיש טוב, לדעת שאני אדם טוב.

פרדוקס מסויים? סתירה כלשהי?

המעשים שלי לא טהורים, כי איני יושבת וחושבת כיצד אני יכולה לסייע לאחרים, לעזור, לתרום, אלא איך אני יכולה לגרום לעצמי להרגיש טוב. 

כי כך חינכו אותנו, או כך חינכו אותי, שלהיות אדם טוב, זה רצוי וזה כדאי.

לא פעם שומעים את המשפט ש"לתת זה לקבל", וזה אכן כך.

לכן יש לי התנגדות כה עזה למושג אלטרואיזם, כי אין דבר כזה לעשות מעשה טוב בלי תמורה, לא קיים ולא נברא.

אולי הכוונה היא לתמורה מוחשית, פיזית, אך מה עם התמורה הנפשית, הרוחנית, ההרגשה הטובה, הסיפוק, אלה שווים פחות? בעיני אפילו יותר.

אז אני מנסה להיות אדם טוב, ולצבור מעשים טובים, למרות שאני יודעת שהמניעים שלי לא טהורים, השאלה אם זה משנה? 

אז אני מנסה, אולי אפילו באופן מעט אובססיבי, כמו מעין מתמטיקה, עובדת עם רשימות, עם תיעודים, לוודא שאני עושה מעשים טובים, שאני אדם טוב.

אני מחפשת באובססיביות, לתרום חפצים, אוכל, בגדים, שיער, כסף, להתנדב, לשמח אנשים, לקחת טרמפיסטים, לחפש לחפש לחפש. 

תמיד מנסה למצוא הזדמנויות גם בקרב האנשים האהובים עלי, החשובים לי, אך גם לאנשים שאינני מכירה כלל, שהרי זה מעשה טוב יותר?

כשאומרים לי שאני אדם טוב, אני אוטומוטית אתנגד, ואשלוף מיליון סיבות למה לא. 

ואולי זה כי ההגדרה של אדם טוב לא ברורה לי, ולא לחלוטין מובנת.

גם הגבול, אינו ברור לי, מתי זה מספיק? כמה מעשים טובים הם מספיק בשביל שאהיה אדם טוב? 

בעיני אין גבול כזה, אין מספר כזה, כי היותך אדם טוב זה לא משהו שאפשר לסמן עליו וי, אלא משהו שאתה צריך להרוויח כל פעם מחדש, ולכן לעולם לא תעשה מספיק, תמיד תוכל לעשות עוד. לפעמים זה מעייף ומעט מתסכל שאני מרגישה שלעולם לא אוכל לעשות מספיק, המרדף הזה.

אז הכוונות שלי לא טהורות, המעשים לא מספיקים, אז מה כן? אני אדם טוב? מתי אוכל להגיד זאת ולהאמין? כנראה שאף פעם.

אמא שלי קוראת לי "צדקת" ולפעמים זה מעלה בי חיוך. 

בינתיים אני אמשיך לנסות, ולרדוף אחר ה"תואר" הנכסף.