מחר יהיה מחר

(לחצו את התמונה לראות בגדול)

השתלשלות אירועים שהובילה לכך שישבתי מול המחשב וצפיתי ברצף סירטונים מהילדות, וביניהם הסרטון הזה, בו הם מכריזים בי כ"האדם הזה". 

מכל השכבה, בחרו בי, אני הייתי כל הדברים הללו, ולי מחא כפיים אולם שלם כשקמתי לקבל את התעודה והסיכה.

פעם ראשונה שהתרגשתי מהסרטון הזה, התרגשות אמיתית.

אני באמת הייתי האדם הזה, אני באמת הייתי כזו.

עכשיו אני חושבת על זה, ואני מבינה: אני באמת הייתי ילדה נהדרת.

אני הייתי ילדה נפלאה. אני הייתי אדם נפלא. באמת. 

למרות שבדיעבד, המוח שלי זוכר דווקא את הרגע בו הכינו עבורי את "מחברת התלונות של גברת אצטון", וכשעשו לי שיחת "את צריכה להיות פחות נגטיבית", ואת המרמור שלי לגבי דברים שלא אהבתי. נכון, היו גם את אלה, אבל למרות זה, ואולי יחד עם זה, אני הייתי ילדה מופלאה. 

אני הייתי ילדה נהדרת.

פרץ נוסטלגי שכזה, תעודות, תמונות, סרטונים, ברכות. אני לא יודעת אם כל אחד יכול להגיד את זה, וזה פתאום נראה לי כל כך לא מובן מאליו, שאני יכולה להגיד בביטחון, שהייתה לי ילדות נהדרת. הייתה לי ילדות טובה, ואני הייתי ילדה טובה, וחוויתי דברים ועשיתי דברים והשתתפתי והצלחתי ולפעמים גם לא אבל הייתה לי ילדות מלאה ומופלאה. כמה הייתי רוצה לחוות אותה שוב. בדיוק אותו הדבר. 

זו תחושה נעימה, אך גם קצת כואבת. כל מני שאלות, תהיות, רצונות, צפים ועולים.

לא הערכתי את זה בזמנו. יכולתי אפילו יותר. איך אייצר ילדות לא פחות טובה לילדיי שלי? איך אייצר מציאות לא פחות טובה כעת כאדם בוגר? כמה הייתי רוצה לחזור לשם, עכשיו, ברגע זה. 

כרגע השתלט הגעגוע, וזה מציף, וזה בסדר. אני נותנת לו להציף, כי הרגש הזה הוא חלק ממני וחשוב לי לחוות אותו. 

כרגע הדמעות משתלטות, והכאב לצד הרוגע. הכרת תודה ושמחה על התקופה ההיא ויחד עם זה כאב מלווה בשאלה של מה התקלקל בדרך? 

איך הייתי רוצה להיות שוב ילדה קטנה, באותן הנסיבות, באותו המקום, עם אותם האנשים והמסגרת. כמה קשה למצוא נחמה בהווה ובעכשיו, ובמי שנהייתי ובמי שאני כעת. כמה אני מתגעגעת לתקופה ההיא. כמה זה כואב ועצוב. 

כמה התבגרתי, והתחזקתי, והבכי שלי כעת הוא כל כך שונה מהבכי של לפני כמה חודשים או שנה או שנתיים. 

בכי שיודע שהוא כאן כעת ומקבל את מלוא תשומת הלב והמקום, אך מחר יפנה את מקומו לרגשות אחרים, ולמציאות אחרת.

אלה החיים שלי עכשיו. יקח לי זמן להסתגל ולהבין. שזו המציאות שלי כעת. אני כבר לא ילדה. אך אני גם כבר לא הנערה הסובלת בחטיבה ובתיכון. תקופת הילדות נגמרה. אך גם התקופה הנוראית אחריה. נכון, לא לחלוטין, לא ביום אחד. אני עוד מתגברת על ההשלכות, חובשת את הפצעים, פיגורטיבית ומילולית. אני כל כך שונה, כל כך. אני כבר לא הילדה ההיא, וגם כנראה שלא הנערה. אני בפתח של משהו אחר, חדש, והוא יכול להיות טוב, והוא יכול להיות נפלא. אני רק צריכה להסתגל. אני רק צריכה להשלים. 

הייתי ילדה מופלאה. לדעת כל הסובבים אותי. הייתי ילדה נהדרת.

ואני חושבת שאני נהדרת גם היום. במתכונת שונה ועם צלקות וכאב, אבל דרך הדמעות, גם כך אני נהדרת. 

אני רק צריכה להתאים את המציאות החיצונית והפנימית שלי לכך. להסתגל לחיים חדשים.

אני מרגישה כאב גדול עכשיו, ומחנק בגרון, געגוע צורב משולב עם פחד מההווה והעתיד. ושינוי, בכל דבר אפשרי. 

אני מרגישה צורך להיות בהלוויה שלי כעת, לא מהרצון למות, אלא מהרצון לשמוע את דעותיהם של אנשים עלי. לאנשים יש נטייה להגיד דברים טובים על אדם רק לאחר שהוא אינו. (איני מדברת על דברים שאינם נכונים עקב הרגשת מחוייבות להגיד דברים טובים על אדם מת). אני מרגישה שאני צריכה לשמוע אותם עכשיו. דברים שאני יודעת שנאמרים שלא בנוכחותי. אני מרגישה צורך לשמוע אותם עכשיו. תגידו לי שאני נפלאה. לא אתם, אל תעלבו, אני לא בטוחה עד כמה אתם אובייקטיבים להגיד דבר כזה.

THIS PERSON IS..... 

גברת אצטון.

(מחיאות כפיים סוערות).