אני יודעת שאתם חושבים שזה מעוות, הבהרתם לי זאת היטב.
אך בעיני, בתפיסה שלי, החיים הם כמו טרמפולינה.
כאשר המקומות הנמוכים הם אלה של הסבל, הכאב, וההרס, ואילו הגבוהים, הרגעים בהם מרחפים באוויר, מסמלים את השמחה, הסיפוק, והאושר.
אולי נושא הזמן, והמדע שבעניין כמו כוח המשיכה, אינם משולים באופן מדוייק, אך הכוונה ישנה.
לכן, אם אני רוצה להגיע אל האושר, לצמוח לגובה, אני קודם צריכה לחוות את הכאב והקושי, ולהיות הכי למטה.
על מנת להגיע גבוה, צריך לצבור תנופה שתגיע רק מהמקום הנמוך.
מושתת עבורי, כיסוד מחשבתי, שאם אני רוצה משמעות, עומק, גם בלמעלה, גם בטוב, גם באושר, זה יגיע רק לאחר עומקים נמוכים של הרס, כאב, וסבל.
איני אומרת שאין אושר בלי כאב, שאין חיים טובים בלי היסטוריה של סבל, אך נדמה לי שהאושר אינו אותו אושר, שהסיפוק אינו אותו סיפוק, שהעוצמה אינה אותה עוצמה.
הכול עניין של השוואה, וכשבעבר יש זוועות, האושר ייראה טוב יותר.
אולי ה"בסדר" של האחד, יהיה ה"טוב" של האחר.
ואני, אני רוצה להמריא כל כך גבוה, להתעופף ולהתרומם לאושר, הצלחה, וסיפוק, לגעת בשמיים, שאני פשוט מוכרחה קודם לצנוח למטה אל מחוזות הכאב והסבל, לגעת בקרקעית, ורק אז אוכל לקחת תנופה אדירה ולהתחיל לבנות את חיי ולעוף למרום.
בינתיים, אני קופצת, קפיצות קטנות יותר או קטנות פחות.
אך בכל זאת, כל הזמן, בקצה האחורי של מוחי, בקול שקט שלוחש אך בעקביות, ישנה הידיעה, ההרגשה, הפספוס, על שלא הצלחתי להגיע הכי נמוך, שלא הצלחתי לגעת בקרקעית.
הגעתי נמוך, אך לא הכי נמוך שאפשר, לא חוויתי מספיק כאב וסבל, ולכן, למרות שהטיפוס שלי ארוך וקשה, ללא ספק, עדיין אני מרגישה ואפילו קצת יודעת, שהקצה, הנקודה הכי גבוהה אליה אגיע בעקבות תנופה זו, לעולם לא תהיה גבוהה וטובה כמו שהיא הייתה יכולה להיות.
אני עפה, בהחלט, אני בדרך למעלה, אך זה קורה יחד עם הידיעה, שהלמעלה שלי יכול היה להיות גבוה יותר, ואילו נכשלתי, שוב.
לא הצלחתי להגיע נמוך מספיק, לא הצלחתי.
ואולי, לא ויתרתי לגמרי על הרצון להיות שם, אולי הכוח שמושך אותי לשם, למקומות הנמוכים, עוד קיים על אש קטנה, או גדולה.
זה עדיין קורץ לי, קורא לי, מפתה אותי אליו. אך אני בשלי.
במחשבות ובמילים, בלי סוף, אך במעשים, אפס.
לכן, במעין פרדוקס מצחיקעצוב, לעיתים אני מרגישה שמקומות ההרס, בהם אני נשבית בקסמו של הכאב, נובעים דווקא מהרצון להיות במקום טוב, דווקא מהתשוקה לאושר.
ושוב לכן, באופן הכה מעוות, (כך הסברתם לי), כל זמן שאיני עסוקה בהרס עצמי, ובגרירה עצמית אל תהומות הסבל, אני למעשה מונעת עבורי כל אפשרות לאושר עוצמתי ורב יותר, בעתיד.
בהרגשה שלי, כל זמן שאיני בדרך למטה, שאיני אומללה, מסכנה, או סובלת, זה סימן שאיני נלחמת עבור האושר שלי.
אני מוותרת לעצמי, ומוותרת על עצמי.
אני מוותרת עליי.
כינוי:
גברת אצטון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
