ניסיתי לכתוב. אני לא מצליחה. כך עבר עליי היום.
16:01
"אלה בדיוק רגעים כאלה שבהם אני לא צריכה שום נימוקים לכל התיאוריות למיניהן, כי זה בכלל לא משנה וזה פשוט מובן מאליו. כי זה רק סיפור אחד, והוא לא קשור אלי ולא נוגע אלי בשום צורה שהיא, אני רק צופה מהצד, רק ראיתי שעה אחת מחיים של מישהו אחר על גבי מסך, ורק הדבר הזה. וזה רק סיפור אחד, והוא גם בטח לא הנורא ביותר, אבל אפילו אם הוא היה הסיפור היחיד, והנורא ביותר, דבר שרחוק אלפי שנות אור מהמציאות, אפילו אם זה היה המצב, עדיין זה לא היה משנה. לא היה משנה כמה טוב שיש בעולם, ואפילו אם לכל שאר בני האדם היה מאה אחוזים של אושר טהור בחיים שלהם, עדיין זה לא היה מכפר. כי זה מספיק רק סיפור אחד, ואיך אפשר בכלל לעשות משהו, לפעול, לחיות, איך אפשר בכלל להיות לצד הידיעה שיש דברים כאלה? וזה לא הסיפור היחיד, יש אינספור, ובכל זאת מספיק רק אחד. אז אי אפשר לעשות שום דבר חוץ מאשר לשקוע. ואפילו זה לא ניתן במאה אחוז, כי שוב, אני לא מכירה, ולא קשורה, באיזה זכות אני אבכה או אשקע על הסיפור שלו כשיש את הנפשות הפועלות שחיות עם זה. אז הדבר היחיד שאפשר לעשות זה להדחיק, אז שלא יזבלו לי על הטוב שבעולם שמאזן, או ששווה, או כל שטות אחרת, כי שום דבר בעולם לא מאזן את זה. אז אפשר רק להדחיק. רק אז אפשר לעשות משהו, או לפחות להיות, חייבים להדחיק כי אי אפשר אחרת.
זה כאילו יוצא שזה רק מצביע על איכויות שלי של איכפתיות כלפי הזולת ורצון שיהיה להם טוב, וזה בכלל בכלל לא ככה.
אז אני לא יכולה לעשות שום דבר, וגם את זה לא, כי אני לא מצליחה להכיל את זה. אז זה רק לשקוע או להדחיק ולהתעלם ממה שקורה בעולם. כרגע אני שוקעת וכואב לי פיזית, אולי כי בכיתי הרבה, ואולי פשוט כי זה כואב המחשבה הזו.
אני לא רוצה שתגידי לי מה אני מרגישה, אני יודעת מה אני מרגישה, אני גם לא רוצה שתגידי לי שאת מבינה או להחזיר לי כל דבר אחר שאמרתי, זה יכעיס אותי מאוד.
ומצד שני, מה תגידי לי? שתפתרי לי את זוועות העולם? שהן לא משנות? תשקרי לי?
אני באמת לא מוצאת שום דבר שתוכלי להגיד לי כרגע, אבל את צריכה לדעת את זה כי זה הבסיס לכל השקפותיי או דעותיי - אי אפשר להתקיים חוץ מבחיי שקר והדחקה, כשיש דברים כאלה, ותמיד יהיו. ואני רק חשבתי על סיפור אחד.
והידיעה שעוד זמן מה, בין עם דקות, שעות, ואפילו ימים, אני כבר "אתגבר" על זה, וזה לא ישתלט עליי, ולא יפריע לי לחיות את חיי, היא רק נוראית עוד יותר, ומכעיסה אותי יותר. אבל זה מה יש. חבל."
(מה זה משנה מה היא ענתה?)
21:13
"אני לא מצליחה להתאפס, ויחד עם זה יודעת שזה טוב שכן אם הייתי "מתגברת" ועוברת הלאה זה היה מאכזב אותי ומוריד מרמת המשמעות של הרגש בעיני.
אולי זה פשוט מנחם, ככה לשקוע. אולי יש בזה משהו נעים, בדמעות בלתי נשלטות, ובכאב בלתי מוסבר.
אני יודעת שאני רוצה את זה, ושההעדר של זה מערער אותי, ולמרות שאני אוהבת את זה, זה עדיין כואב. מילים של חולשה שאני יודעת שבעתיד הלא רחוק אכעס על עצמי על שימושן, ואתאכזב מה"נפילה" למקום הנדוש והבזוי הזה, ובכל זאת. אני רוצה להגיד שלא כואב לי אבל אולי בעצם כן. אני תמיד תמכתי באמרה שבכי משחרר ושצריך לבכות, אבל אולי יום שלם זה יותר מדי. כאילו נשאבתי למקום הזה ואני לא מצליחה לצאת ממנו ואולי לא רוצה בכלל לצאת. ואני שוקעת לעבר, ולמקום ההוא, ולרגש של געגוע, וחרטה, ופספוס, ורצון עז להחזיר את הזמן אחורה, ולחיות מחדש. אני לא מצליחה להתגבר על זה, אני לא מצליחה לוותר על זה. אני מרגישה שאני צריכה זמן להתאבל ושאין לי וזה מערער אותי ומלחיץ אותי ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני בורחת למקומות של חרטה, ושאולי לא הייתי צריכה להתחיל את השירות, אלא לתת לעצמי שנה להתאפס על עצמי, גם אם בחוסר מעש מוחלט, ואולי פשוט באבל על העבר, או על העתיד שיכול היה להיות או על כל דבר אחר. אני מרגישה שאני צריכה עכשיו זמן להיות עסוקה בלבכות ובלחשוב ובלמצוא דרכים וסיבות להמשיך, או לא. אולי אפילו לא שנה, אולי רק חודש או חודשיים, לא לעשות כלום, אולי רק להרוס, להיות עסוקה בכל הרע, למצות את העניין, או לפחות לצבור קצת אנרגיות לקראת ההמשך. ואיך אקום ביום ראשון ושני ושלישי? אני אקום, כי אין ברירה. כי אלה החיים שלי, ואולי זה טוב, יש לזה משמעות, אני משמעותית אבל אולי אני לא רוצה. אולי אני רק רוצה לבכות לעד, כי אני לא מצליחה להפסיק, וכבר קשה לי לנשום קצת. אני פשוט לא מצליחה, ובו בזמן שכואב לי, אני מבועתת מהרעיון שתכף זה פשוט יחלוף כלא היה, ואני אמשיך את שגרת חיי כרגיל, ואני לא רוצה. אני רוצה להשאר ככה לעד, אני רוצה שהדמעות ימשיכו לזרום מעצמן, ואת הלחץ בחזה, אני לא רוצה שזה יעבור, אבל זה יעבור, וזה נורא. זה רע ממש. כואב לי נורא, וכואב לי יותר שזה יעבור. זה תכף יעבור, ואני כל כך שונאת את הידיעה הזאת. "
בבקשה אל תתנו לי עצות. בבקשה אל תנסו לנחם. בבקשה אל תזדהו או תבינו.
אני חוששת שכל תגובה תראה לי לא מתאימה, אף ותתסכל אותי יותר. אך יחד עם זה, גם חוסר בתגובות, יצבוט לי קצת בלב.
הלוואי והייתי יודעת להגיד לכם מה אני צריכה מכם עכשיו. בבקשה תדעו גם בלי שאגיד, גם בלי שאדע. בבקשה, תהיו יצירתיים.
ואל תעלבו אם לא אגיב, או אם אפגע. זה פשוט כך.
28.9
"הרווחתי" עוד יום במיטה, וצורך בביקור אצל רופא. התעוררתי עם כאב גרון, עיניים נפוחות, והרבה חולשה.
אולי העובדה שנפשית הייתי זקוקה למנוחה, לא תרמה במיוחד. ומצד שני, איני בטוחה שאני מאמינה בכך, הרי באמת כואב לי, הגרון עוד הזהיר אותי ממקודם.
כינוי:
גברת אצטון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
