אני מרגישה שאני מסתכלת מהצד.
איך שוב מחר ראשון? איך זה הגיע כל כך מהר?
אני מרגישה שיום ראשון רודף אחרי, בלי שאני מעכלת את השבוע, בלי שאני נושמת.
שוב יום ראשון. איך זה קרה?
כל כך חשוב לי לישון הרבה, לאגור אנרגיות לשבוע החדש, אבל אני לא רוצה ללכת לישון.
אני לא רוצה לסגור את השבוע, פשוט כי אני עוד לא מוכנה לאחד חדש.
אני עוד לא מוכנה ליום ראשון חדש.
אני עוד עייפה.
אני עוד קטנה. אבל פתאום אני גדולה.
ופתאום זו כבר לא התחלה חדשה, זה כבר אמצע.
זו כבר שגרה.
אני רוצה מאוד לבכות אבל אין לי דמעות. אני לא רוצה ללכת לישון. אני לא רוצה להרדם.
אני רוצה לשבת מול הטלוויזיה כל הלילה, אני רוצה לבהות, אני רוצה להתנתק, כי אני כבר מנותקת.
אני רוצה לבכות ואני רוצה עיניים עייפות (הן תמיד נראות לי הרבה יותר יפות לאחר לילה בלי שינה, או להבדיל אחרי שינה ארוכה).
אני רוצה לילה לבן של בהייה ומשיכת זמן פשוט כי כלום פשוט כי ככה.
אבל אני כבר גדולה, ואני צריכה להיות אחראית.
מחר יום ראשון, ויום ראשון זה תמיד יום עמוס. מהבוקר עד הלילה. ואחריו כל שאר השבוע.
צריך לישון היטב לקראתו.
אני מרגישה ריקה ומלאה ומבולבלת כל כך. אין לי מושג מה אני מרגישה, אני לא יודעת מה אני רוצה, מה אני חושבת, מה מטריד או לא מטריד אותי.
"הלילה עמוק ומעמיק יותר ממה שהיום יכול לדמיין לעצמו." - אני רוצה את הלילה הזה לעצמי. אני רוצה את הלילה הזה לנבור אל תוך הכלום, לחטט בעבר או לחשוב על ההווה או לכתנן את העתיד או להיות פשוט ריקה ולבהות. כל הלילה. למשוך את הזמן. לספור את הדקות. אני צריכה ורוצה את זה, אבל אי אפשר.
אני מרגישה שאני לא יודעת כלום.
רק שמחר יום ראשון. שגרה. חיים.
כל מה שכאן יאבד רלוונטיות, יאבד משמעות?
אני מרגישה הכול וכלום ביחד. אני פה ולא פה.
מחר יום ראשון. איך הוא שוב הגיע כל כך מהר? מתי הוא הספיק? איך הוא הצליח להתגנב ככה בלי שאשים לב?
אני עייפה, אך לא רוצה לישון. רוצה לבהות. לעשות כלום.
מחר יום ראשון.
בסדר.
(אני משתדלת להתאים את הציטוטים בצד להלך רוחי, אתם עוקבים? זו למעשה יותר אמירה משאלה.)
כינוי:
גברת אצטון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
