מחר יהיה מחר

שוב זה לא מתאים. 

הדיסיוננס הזה בין משהו שלרגע אחד או רבים הוא טרגדיה, לבין רגע אחר כך שבו הוא שטותי לחלוטין. 

הפער האינסופי בין רגעי סערה ועומקים לבין סתמיות וכלום.

אני נוטה לקרוא לזה ניתוק, או אדישות, או ריקנות, אך אולי זה לא כך.

אולי זה פשוט נורמליות, אולי זה "בסדר"?

אולי אין שום דבר, אולי יש כלום, וזה לא מצביע על בעיה.

אני לא מרגישה טוב, אני לא מרגישה שמחה, אך גם לא עצובה או מעורערת או פגועה.

אני פשוט לא מרגישה כלום, פשוט "בסדר", אותו בסדר שכביכול תמיד מחביא מאחוריו משהו אחר, אבל אולי אין שם כלום?

הפסיכולוגיה שהשתלטה על העולם שלנו, תמיד יהיה משהו, תמיד יהיו סערות או בעיות, תמיד יהיו רגשות, אושר או דיכאון, עצב או שמחה, טוב או רע. 

אני כנראה עוד לא בשלב שאני יכולה להגיד בפשטות, שלומי טוב, ואולי כי זו לא האמת, אבל לפעמים, לרגעים, שלומי גם לא רע. 

אך מה אז? אם אצטרך לנתח את רגשותיי, טוב לא יצא מזה. 

ומצד שני, מה? ניתוק? ריק? לא יודעת?

שואלים אותי מה שלומי, אני שואלת את עצמי, וכיצד אוכל לענות בכנות? אני כלום. אפילו לא יודעת אם זה רע, אני פשוט כלום.

עד לסערה הבאה, עד לטרגדיה הבאה, עד שעולמי יקרוס שוב.

בינתיים, אני כלום.