מחר יהיה מחר

"ואז מה?", אני לבד. 

כי הסטנדרטים גבוהים, הציפיות בשמיים, ואני לא רואה סיבה להוריד את הרף.

כולם צריכים לעמוד בו, אני והאחרים, אך אני יכולה לשלוט רק בעצמי. 

מתנשאת, ביקורתית, עסוקה בלי קץ בתיקונים.

זו הייתה מילה מיותרת, כאן המבט לא נכון, עדיף היה להגיד כך במקום כך, פה היה צריך לשתוק, שם הבעת פנים שונה, לא מספיק טוב.

אף אחד לא מספיק טוב, גם לא אני, אך אני הכי קרובה לשם, הכי מתאמנת, הכי מבינה, הכי מודעת, כל השאר, פשוט לא מספיק טובים.

מאכזבים בלי הפסקה, טועים כל הזמן, ואני שותקת, מתקנת בראש, פוסלת, ונשארת לבד.

כי גם כשאני ביחד, ואפילו כשיוצרת קשרים, חברים, אני לבד. לבד עם עצמי והתיקונים, ההערות, הפסילות, לבד. 

אני מתנשאת, כי אתם לא מספיק טובים, אתם טועים ומאכזבים אותי ואתם אפילו לא מודעים. 

את יכולה להתווכח איתי שאיני מתנשאת, העניין תלוי הגדרה, אם התנשאות פירושה שיש ביטוי חיצוני לעניין כך שאחרים ירגישו בהתנשאות, אז אכן, איני מתנשאת כלל, אך אם מתייחסים למחשבות, לרגש העליונות, גם אם אני לא מראה כי כך אני מרגישה, והאחרים לא חשים זאת בי, כאן אני מלכת ההתנשאות.

ואני מחפשת את האדם המושלם, זה שלא יטעה, תוך שאני מנסה ליצור עצמי כזאת. לפעמים אני מתעייפת, כל כך הרבה טעויות, ממני ומהסובבים, את שלי אנסה לתקן, מהם פשוט אתרחק, פיזית או מנטלית, ובסוף תמיד לבד. 

כמהה כל כך לקשר עמוק, למשהו שינצח את כל הטעויות, את כל התיקונים ולא יצליח להפסל. מחפשת הזדמנויות בכל מקום, למצוא את האדם המתאים, האדם המושלם, הלא קיים. כמהה כל כך לקשר עמוק, כך שבסוף נשארת לבד. כמה שכולנו בדיוק אותו הדבר, ובכל זאת כל כך שונים. כולם אותו הדבר ואני לא מצליחה להבין אף אחד חוץ מעצמי, ואף אחד לא יבין אותי.

אני אוהבת את הלבד, טוב לי איתי, אני הרי הכי שיש, מעל כולם, אך לפעמים, הלבד בודד. כי כשאני הכי, ורק אני יכולה להבין כמו שצריך, לעשות, לייעץ, לשתוק, לדבר, להגיב, להיות, אז אף אחד לא יכול לעזור לי, להיות שם בשבילי, להקשיב, להבין, להתקיים בעולם שלי. אני לבד. אף אחד לא יבין אותי לעולם. אני לבד.

גם כשאני ביחד, אני לבד.

לא הצלחתי להסביר מספיק טוב, והפוסט הזה, לא עומד בסטנדרטים שלי, לא מספיק, ואני מאוכזבת, מנסה לתקן, מנסה לסדר, מנסה לשפר, כועסת. 

מתוסכלת. 

לבד.

יש לי עוד כל כך הרבה לכתוב, וכל כך הרבה תיקונים. זה לא מספיק טוב. פשוט לא.