מחר יהיה מחר

כנראה שיש דיסוננס בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני משדרת.

כי גם כשאני רגועה, שלווה, אנשים שואלים אותי מה קרה.

פעמיים נלקחתי לשיחה על ידי המנהלת שאמרה שפנו אליה אנשים בטענה שאני לא מרוצה.

אני שמחה לדעת שאם זה היה המצב יש למי לפנות, והיא מוכנה לפעול כדי לשנות את המצב, אך זה לא המצב, ואני לא יודעת מי ולמה פנו אליה.

פעם ראשונה ניחא, באמת התלוננתי באותו היום, אבל לכולם קורה שיש יום שקצת קשה, שמשעמם, שקצת אין כוח. אבל פעם שנייה זה כבר דפוס.

ניסיתי להסביר לה, שזה כך גם בחיי הפרטיים, מחוץ לשירות, שיש משהו שאני משדרת שאני לא מודעת אליו.

אולי אני פשוט לא אדם נלהב. אני לא מחייכת הרבה, לא צוחקת יותר מדי. גם כשמשהו מצחיק אותי, לרוב לא אגיב לכך חיצונית, יהיה לי מצחיק, אך לא יראו זאת עלי. 

אדישות?

לפעמים אני באמת אדישה, קצת אפאתית. אני לא מתלהבת מדברים כמו אנשים אחרים, אך גם כשלא רע לי, שאפילו טוב לי, אנשים לא מפסיקים לשאול אם אני עצובה, מה קרה, ולמה אני ככה. אני לא יודעת, זו פשוט אני.

לפעמים השאלות עצמן, מעציבות אותי, או מוציאות אותי מהשקט שלי. כי מהמקום הטוב שלי, הפרו את השלווה שלי, והכריחו אותי לזייף, לנסות לשדר משהו אחר, לחייך, להראות שמחה, להשתנות. 

מפרים לי את השלווה ואני נותרת מתוסכלת, מתעסקת בשאלת מה שידרתי, מה הייתי צריכה לשדר, איך אני צריכה להתנהל, איך האחרים היו צריכים להתנהל, מסתבכת בפלונטר הזה שלא ביקשתי כלל.

וכשלא טוב לי, המצב חמור פי כמה. לעיתים אני נדרשת לעשות דברים שאני לא אוהבת, כמו כל אדם בעולם, ולעיתים אני נדרשת לא להראות את אי שביעות הרצון שלי, לפי הסיטואציה. כמה שקשה לי לעשות דברים שמקשים עלי, כמו לצאת מהבית, למקומות שאני לא אוהבת, קשה לי פי כמה לא להראות שכך אני מרגישה. אם רק היו מפסיקים לשאול אותי אם אני בסדר כל הזמן. לא, אני לא בסדר. אני לא בסדר אבל אם הייתם מפסיקים לשאול הייתי קצת יותר בסדר, כי הייתי יכולה להתמודד נטו עם הקושי ולא להסתבך עם הדרישה הבלתי סבירה להראות ולהוכיח שאני בסדר.

אך מסתבר שגם כשאני באמת בסדר, חושבים שאני לא. חבל.

לפעמים אני אדישה, לפעמים אני מנותקת, ולפעמים אני בעולם שלי, אך לפעמים זה רע ולפעמים זה טוב, ונראה שבשני המקרים אני משדרת משהו לא מרוצה, שמעורר צורך של הסביבה לתחקר ולוודא שאני בסדר, רק שהצורך הזה, בכל אחד מהמקרים, רק מחמיר את המצב.

ועוד לא התחלתי לדבר על המקרים הבודדים בהם אני כן צריכה שמישהו יושיע אותי וישאל אם אני בסדר, ומה קרה, זה מסבך את הניתוח של הסיטואציה לרמה שהיא מחוץ ליכולת שלי. 

תמיד חושבת על אותה הפעם שהיא ביקשה שאבוא אליה כדי לצבור כוחות לשבוע החדש, ואני פשוט לא הבנתי, איך זה שאבוא אליה יעזור לה לצבור כוחות, הרי זה דורש מאמץ. אם היא מרגישה שהיא צריכה אנרגיות, להתחזק, למה היא לא ישנה, או שוכבת במיטה עם ספר, או סתם לבד עם המחשבות שלה. אבל כנראה שאני חריגה, שהדרך שלי אינה המקובלת, ושאנשים נהנים ממפגשים חברתיים, קטנים או גדולים, בודדים או מרובים, אך נהנים.

בסופו של יום, כל מפגש חברתי הוא עבודה, הוא מאמץ, והוא קשה. אך אני עושה למרות זאת. רק תשתדלו בבקשה, לא להקשות עלי יתר על המידה. אל תשאלו אם אני בסדר. או שאני כן או שאני לא, בכל אופן השאלה מפריעה לי.

ככל שאני ממשיכה, עולות לי עוד ועוד תהיות, עוד גורמים ומשתנים, וכנראה שאין תשובה חד משמעית, והדברים אינם קבועים. ככה זה.

כרגע, הלוואי והייתי יכולה להשאר בבית לעד. לקבל פטור מכל מפגש חברתי שהוא.

01:45

רק סיימתי לכתוב ויצאתי לדרך, רק כדי להזכר שכשזה רע זה נורא. זה היה נורא. בכל צורה שהיא. אני יכולה להתחיל למנות את כל הדברים שהיו לא טובים ושהפריעו לי, אבל בסופו של יום, הייתי חסרת שליטה, במקום לא מוכר, רחוק מהבית, חסרת אונים, וזה היה נורא. כאב לי פיזית מרוב שזה היה לי רע, נאלמתי לחלוטין, גם כשהיא ממש ביקשה שאדבר, ניסיתי הכי חזק שלי להראות לפחות מינימום בסדר אבל לא הצלחתי. היא רצתה שאדבר, שאהנה, שאזרום, שלא אראה מסכנה, אני הייתי עסוקה בלשרוד. לשרוד. להגיד לעצמי כל דבר שירגיע אותי ולו מעט ויצליח להשאיר אותי שם בשפיות עד שאגיע הביתה. והנה אני בבית. לא יודעת איך אתחיל שבוע ככה, כבר במינוס משמעותי של שעות שינה. לא יודעת איך אשרוד את מחר. אבל כל זה לא מעניין. אני בבית. במיטה שלי. ויציאה כמו היום, לא תקרה שוב לעולם. שום דבר מחוץ לגבולות המוכר והבטוח. לא ברור איך אצליח לקום מחר. 

תמיד קשה לאנשים שהם יוצאי דופן מבחינה מסוימת על החברה, כי כשאנשים לא רגילים למשהו- קשה להם לקבל אותו, אפילו אם זה לא נעשה בכוונת זדון.