היא שאלה, והעירה את כל השדים שלי.
*******, ככה היא קוראת לי. הלוואי ויכולתי לכתוב אותיות במקום הכוכבים, אך זה לא אפשרי.
ככה היא קוראת לי. אני אומרת את זה בקול, שוב ושוב, כאילו אם אגיד את זה מספיק תצליחו להבין לבד.
היא קוראת לי כך ואני אוהבת את זה.
היא מנהלת את המקום, היא ה"בוסית". אולי אחרות רואות אותה באור שונה אך אני מאוד מעריכה אותה.
אני מכבדת אותה כמנהלת, ויחד עם זה מרגישה בנוח לפנות אליה עם כל בעיה.
נעים לי לדבר איתה, בהפסקות או בסוף היום, על הילדים, על העבודה או סתם על החיים.
אני מעריכה אותה כבעלת סמכות, ואני מוחמאת כשאני שומעת מאחרות שהיא מעריכה אותי.
היא מחפה על חסרונה של הרכזת שאמורה להוות עבורי את המקור התומך, העוזר, המקשיב, והיא עושה את זה נפלא.
היא מבררת אם אני מרוצה, ונכונה לפעול כדי לשפר את התנאים שלי, לגרום לי להרגיש יותר בנוח, יותר טוב.
אני לא יודעת אם היא אשת השנה שלי, אני לא ממהרת לחלק את התואר, אך אני חושבת שתפקיד המנהלת משפיע המון על אופי השירות, והיא בהחלט מנהלת מעולה.
בזמן האחרון כאבי ראש בלתי פוסקים, תורים לרופאים, בדיקות, כדורים.
היום היה יוצא דופן, לא הצלחתי לתפקד, חשבתי שאם אקום אתעלף, זה היה כאב נוראי ונרדמו לי הרגליים והידיים.
מחסור נוראי בצוות, הסייעת השנייה מרגישה גם היא רע, והילדים בנוכחות מלאה. ניסיתי להשאר, ניסיתי לתפקד.
לא הצלחתי לעשות כלום, הרגשתי מנומלת עם פצצה בראש. הגיעה גננת מחליפה, הוחלט שאלך הביתה.
לא הייתי מסוגלת לנהוג, התקשרתי לאמי שתבוא לאסוף אותי, ישבתי בחדר ההחתלות, רועדת ובוכה.
היא באה לראות מה קורה איתי.
"מה קורה *******?" (אתם שומעים איך היא קוראת לי?)
(תוך כדי שאני כותבת היא מתקשרת לדרוש לשלומי).
היא נשארה איתי קצת, דיברה איתי, סיפרה על חוויותיה שלה עם מיגרנות, ואיך זה יכול להיות נורא.
הנחתה אותי קצת מה לעשות כדי להקל על עצמי, ואז ערערה אותי עם השאלה הבאה:
"******* את אוכלת?"
בלבול, הפתעה, וכן נחרץ.
"כי אני לא בטוחה שאת אוכלת".
שאלה אחת קטנה, הבעת פנים, הבעת דאגה, וכל השדים שבי התעוררו.
כמה פעמים בעבר, כמה סיטואציות ואנשים, כמה רציתי שמישהו ישאל אותי את אותה השאלה בדיוק, ואני אענה את אותו כן נחרץ, אבל יהיה ברור שזה שקר. כמה שיוועתי לזה בעבר, ודווקא היום זה הגיע, כשאני באמת אוכלת.
זה הגיע היום אבל זה החזיר אותי אחורה וחיזק את כל הרצונות והחשקים הלא בריאים.
להפסיק לאכול, לרדת במשקל, לרזות המון, להדאיג. אני באמת אוכלת, וכמה הייתי רוצה שלא. כמו שאני מודעת לכמה הרצונות ההרסניים הללו תוקעים אותי מאחור.
הכול קם לחיים, כל החשקים לההרס, לצום, לחתוך, לשקוע, לטבוע. הכול צץ ועלה, והרצונות עלו על גדותם, ובפועל?
בפועל, אחרי ביקור בטר"מ שהבהיר שאני לא עוברת שבץ או משהו בכלל, חזרתי הביתה, אכלתי המון, וקראתי ספר.
"את בטח מדירה הרבה שינה מעיני אמא, נכון?"
נכון.
אם רק הייתי מצליחה להסביר לכם, כמה כל דבר כזה מבלבל לי את הבפנים, מעלה בי אלף ואחת מחשבות, רגשות, תהיות, רצונות, דאגות, חרטות, תקוות. אם רק הייתי מצליחה לתאר את גודל הפלונטר שכל דבר קטן יוצר אצלי בראש, אם רק הייתי מצליחה לכמת את גודל הבלבול. אולי היה יותר קל. אולי היה קצת יותר שקט. יחסי אנוש, אני צריכה להתמודד עם אנשים. מולה, מול הסייעת השנייה, שאר הצוות, הרופאים. כולם רוצים בטובתי, דואגים, אולי אפילו משחקים לפי החוקים שלי, אבל אני מבולבלת מול זה. אני לא יודעת מה להרגיש, מה לא להרגיש, איך להתנהל או לא, הכול מבלבל לי, הכול שונה, ומעורער. הפלונטר מסורבל, ומאיפה בכלל מתחילים?
הפוסט הקודם הוחזר לטיוטות, ויפורסם שנית כשיתאים שוב. אם קראתם אותו, תבורכו. אם לא, אולי בפעם הבאה?
כינוי:
גברת אצטון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
