מחר יהיה מחר

אני לא יודעת מה זאת אהבה, שאלה שנראה שכולם תוהים ומתעסקים בה. 

מילים, רגשות, הגדרות מיותרות.

אך לי זה נראה מוזר, שכשמדברים על אהבה, כמעט תמיד מתייחסים לאהבה רומנטית, ולי זה נראה פשוט טיפשי.

אני עוד ילדה, אך אני יודעת שאין אהבה כנה או אמיתית יותר מאהבה הורית. 

כי אני ילדה, אבל כשאני מאכילה אותה ומרגישה איך אני שובעת עם כל ביס שנכנס לקיבתה, אני יודעת.

וכשהוא מצליח סוף סוף לעצום עיניים ולישון והרווחה וההקלה שאני מרגישה בגופי שלי, אז אני יודעת.

חוסר השקט כשהם בוכים, או האופוריה כשהם מחייכים, חוסר האונים מול הכאב שלהם, אין יותר חזק מזה.

הם מיוחדים בהחלט, הם מיוחדים בין המיוחדים ורבים נרתעים מהם, חוזרים ואומרים לי שלא כל אחד יכול היה לעבוד איתם, ולי זה לפעמים קשה להבין.

ואין טעם להיכנס לדקויות של כל אחד מהם, אני יכולה לכתוב על כל אחד מגילה, לדבר עליהם שעות.

וגם לא למקומות שבהם קשה, ולפעמים גם אני חסרת סבלנות או מרוחקת.

כי אני עוד קצת ילדה בעצמי, אבל כמה שאני אוהבת אותם, כאילו עוד רגע אחד, והלב שלי יתפוצץ.