מחר יהיה מחר

הלכנו לראות את התינוק. היא לא הסכימה שאחזיק אותו. 

אין לי את ל' לעבד את הדברים ולבד אני לא יכולה. 

אני צריכה שהיא תבין בלי שאני אגיד ובלי שאסביר מה שקשה לי להסביר לעצמי.

אין אף אחת בעולם שתבין את זה חוץ ממנה.

אבל צריכה להתרגל לחיים בלעדיה. לא יודעת אם תחזור ומתי ואיך. 

אני חושבת שזה הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם.

להיות בלעדיה. ככה.

אני שבורה מבפנים.

אני ממשיכה ללמוד ולעבוד ולעשות ובשביל מה?

מה שאני רוצה לא יקרה. לא בשנים הקרובות. יש יותר מדי מכשולים בדרך.

אני מקנאה באחרות. אני מרגישה שזה לא פייר ושהעולם לא צודק ואני לא יכולה להכיל את זה. 

אני כבר גדולה. אלה לא החיים שרציתי בשביל עצמי. זה לא לפי התוכנית. 

אני באמת לא רוצה. פשוט לא רוצה. אבל ממשיכה.

ובזה לעצמי. 

י' פה ואני צריכה לשבת וללמוד והלוואי שהיא תלך ואוכל לחזור למיטה. 

כולם יחשבו שאני ילדותית ולי לא אכפת. 

אני לא רוצה לעשות עכשיו כלום. 

אשב ואבהה במחשב.