מחר יהיה מחר

הבורג הזה אבוד.

לא ברור אם הוא לא היה קיים מעולם או שאבד עם השנים אבל בכל אופן, הוא איננו.

הבורג הזה חשוב מאוד, והיעדרו מקשה ביותר על אורח חיי.

הבורג אומנם קטן אך תפקידו קריטי.

הוא מחבר בין שני חלקים חשובים במוחי:

האחד, זה האחראי על דעותיי, רגשותיי ומחשבותיי,

ואילו השני, האחראי על הנ"ל של הסובבים אותי ושל הזולת. 

אלו שני עולמות נפרדים.

והבורג הקטן, המקשר בין השניים, אבד.

אז כעת אני נאבקת למצוא תחליף מלאכותי לאותו בורג יקר.

שכן חסרונו של הבורג גורר אינספור מצבי תסכול ואף זעם.

יותר מזה, בעקבות התסכול הרב, הוא גורם לי לזלזול באחר ואף להתנשאות.

החלק המבדיל טוב מרע קיים, ולכן אני יודעת שאין עלי להפגין רגשות אלו כלפי חוץ.

אז שוב מתקיימת חלוקה לשניים:

התנהגותי כלפי חוץ, הפלורליסטית, המבינה, המקבלת את השונה,

ואילו הפנימיות שלי, הנאבקת להבין את זה ייתכן שמישהו חושב אחרת ממני.

חוסר ההבנה לא פוסח על אף תחום, החל מהדברים הגדולים כמו פוליטיקה, אורח חיים, דעות על העולם, ועד לדברים הקטנים כמו טעם בבגדים, בחירת צבע, טעם במוזיקה, בספרים ויופי של אנשים. 

אז כאשר כלפי חוץ אקבל כל שוני, למעשה זהו ניסיון לעבוד על הפנימיות, ולקבל באיזשהו אופן אמיתי כי קיים שוני בעולם.

וודאי תגידו שזה מאוד הגיוני, הרי בלי שוני לא היינו מתקדמים בעולם, לא היה עניין, ועוד מספר נימוקים חשובים ביותר. 

אני מסכימה איתכם, במאה אחוז.

ופה טמונה עיקר הבעיה שלי.

שהמאבק כרגע אינו בין רגש להגיון, אלא בין הגיון להגיון, וזהו מאבק קשה בצורה אחרת לחלוטין.

הרי מצד אחד, יש את ההגיון שמבין עד כמה שוני בדעות הוא חשוב, ועד כמה הוא הכרחי, ומבין מאיפה הוא נובע.

לעומת זאת, מצד שני, יש את ההגיון שלי שמוביל אותי אל המסקנות שמתפרשות כדעות, והרי אלו נובעות מהגיון כלשהו, אז איך ייתכן שמישהו אחר הגיע למסקנה אחרת? זה לא הגיוני. 

המרדף האבוד אחר ההגיון.

אני חושבת שחסרונו של הבורג הקטן הזה, ייתכן והוא המקור העיקרי לתסכולי כרגע.

ותסכול ידידיי, אינו נחמד בכלל. 

אז אם למישהו יש בורג חלופי למכור לי, אני מוכנה לשלם כסף רב עבורו. 

רק תציעו.

"בואי נקרא לזה הבעיה שלך"

שאל אם זה עומד כנושא על השולחן מול נועה.

אמר שזה היה לו הלם מוחלט.

שהוא אף פעם לא נתקל בדבר כזה.

"בסופו של דבר אני אבא שהבת שלו חותכת את עצמה. זה ככה.

את חושבת שאני ישן טוב בלילה?"

אמר במילים כאלה או אחרות שהוא נכשל איתי.

אמר שעל אחותי שברגע שהיא נכנסת הביתה הוא שואל מה קרה כי הוא רואה עליה שקרה משהו.

ושאצלי לא היה לו צל של רמז לדגל צהוב שמשהו לא בסדר.

אמר שהוא לא יודע איך להתמודד עם זה.

ושבגלל זה הוא שואל כל הזמן על הנועה כי מבחינתו היא אמורה לפתור את הבעיה.

"מבחינתי זו הבעיה העיקרית כרגע."

אמר שלפי מה שהסבירו לו שזה כמו לכסוס ציפורניים, שזה חזק ממני.

הבהרתי לו שלא.

שאל אם אני יכולה לעשות נסיון להפסיק לראות אם אני באמת יכולה.

"עשית את זה עוד פעם מאז הפעם ההיא?"

הוא אמר שמבחינתו זה שני דברים שונים, אם זה נעשה ממצוקה או ממקום שלא רוצה שהכול יהיה בסדר.

אמרתי לו שאני צריכה שתהיה בעיה.
"אז תלכי ותצבעי את השיער בסגול. תעשי פס קרחת באמצע ותצבעי באדום."

הוא סיפר לי על דברים משגועים שהוא עשה כמתבגר.

על תמונות פורנו בחדר לצד תמונות משחרור של ברגן בלזן.

אמר שאמא שלי הייתה עוד יותר פסיכית ממנו. 

אמר שהוא בא מעולם הפרקטיקה ואמא מעולם הרגשות ככה שזה טוב שיש את שני הצדדים.

"אני בא מהעולם שאחד ועוד אחד שווה שתיים. אז אני לא מצליח להבין את זה."

אמרתי לו שגם אני לא. 

שאל אם כבר התחלתי לקחת כדור וחצי ופלט "מה??" מופתע כשאמרתי שלא אז אמרתי שזה בגלל שלא ידעתי איך לחתוך את הכדור.

"זה לא סיפור, אפשר עם סכין יפנית. בעצם אני לא אתן לך סכין יפנית. אני אחתוך לך את החצאים."

הסתרתי גיחוך.

הוא אמר שבפגישה שלו עם נועה הוא אמר לה שבגלל שזו הייתה יוזמה שלי לבוא הוא מבין שכנראה יש משהו אבל אם זה היה תלוי בו הוא לא היה שולח אותי אליה כי הוא לא רואה שום דבר לא בסדר.

אמר שרק בדיעבד הוא הבין עד כמה הוא יצא מטומטם.

"אני אומר לה את זה והיא יושבת מולי ושותקת. ורק אחר כך הבנתי שהיא יושבת שם ושותקת והיא יודעת שאת חותכת את עצמך, ואני כמו אבא אהבל אומר לה שאין שום דבר לא בסדר ולא הייתי שולח אותך אליה. אז אני אבא אהבל, זה לא משנה."

אני מנסה להסביר. 

"את יודעת שאמא בחיים לא תסכים לך להפסיק ללכת לנועה."

אני מצחקקת. הוא מסביר שיש בעיה והיא הגורם היחיד המטפל, שהוא לא יודע איך להתמודד עם זה, שהוא לא יודע איך לעזור ומה יעזור.

"אני חושב אולי צריך לעשות יותר טוב, אבל מצד שני את אומרת שהטוב גורם לך לעשות את זה אז אולי זה יגדיל את הבעיה, אני לא יודע."

הוא סיפר על בן של מישהו שהוא מכיר ממשפחה נורמטיבית שהכול חיצונית בסדר שהגיע למצב שלא היה אפשר להשאיר אותו לרגע לבד כי פחדו שהוא יפגע בעצמו. הוא אמר שהוא קישר את זה לנטיות אובדניות והבהירו לו שזה לא המצב.

"אם זה היה נטיות אובדניות,  הייתי מכניס אותך למוסד, לא מעניין בכלל מה את אומרת. אני אבא שלך."

הוא סיכם בזה שהוא לא יודע אם השיחה הזו תרמה אבל בעצם זה קצת חידד לו את ההבנה אז אולי היא כן תרמה. שאולי היא לא תרמה לי והסברתי לו שהבנה יותר טובה שלו היא תרומה לי.

ניסיתי להסביר הכי טוב שיכולתי עם רמת כנות הכי גבוהה שיכולתי.

אני שמתי אותו במצב החוסר אונים הזה והוצאתי אותו מדעתו.

הוא באמת לא יודע מה לעשות.

ואני באמת לא יודעת איך לתקן את זה.

אם אגיד לו שאפסיק? זה יתקן?

אולי כדאי לעשות את זה.

ואחרי זה נחזור כמה שלבים אחורה? 

אבל אם הם ישאלו אני לא יודעת אם אוכל לשקר.

אז באמת להפסיק? 

אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה.

ישנתי אתמול כל היום. אני עייפה. ולא מרגישה טוב. ומצוננת. וירדתי קילו. וכואבת לי הבטן. ועכשיו אני צריכה ללמוד למתמטיקה. 

עייף וכואב לי.