מחר יהיה מחר

זה כל מה שיש לנו בעולם, סיפורים, לובשים צורות שונות, כתובים או מושמעים, או כלל לא מסופרים.

ואני נמשכת לכואבים, מתהפנטת מהעומקים, נשאבת לעצב.

אלה החיים שלנו, והחיים של אחרים, ושל אלה שכבר לא חיים ושל אלה שלעולם לא היו קיימים.

לפעמים אני שוקעת ולא מצליחה לצאת, לדקה, כמה שעות, ליומיים.

ובשאר הזמן, אני חיה את חיי, את אוסף הסיפורים האישי שלי, תמיד מלווה באינספור סיפורים, בעצב שממתין לרגע המתאים, ולפעמים לא מתאפק.

אני אוספת סיפורים, של הסובבים אותי, של אלה שלא יודעים מי אני, ושל אלה שלא קיימים. 

נוצרת אותם בליבי, חושבת עליהם תמיד. 

לפעמים העוצמה מכה בי, ולוקח לי רגע להתאושש.

פעם הייתי אוספת את הסיפורים, כהוכחות קטנות לסבל בעולם, לחוסר הצדק, לאומללות. 

מבודדת עצמי מאחרים, משווקת את ה"הדחקה" וה"התעלמות", כי איך אפשר להתקיים אחרת, לצד ערימת ההוכחות שצברתי?

מציפה עצמי מידע, פילוסופיה, פסיכולוגיה, בולעת עוד ועוד סיפורים, ספרים, שירים, אנשים.

מנסה להבין, למצוא תשובות, ואולי למצוא הצדקות לחוסר היכולת שלי להפרד מהעצב.  

פעם הסיפורים היו ההוכחה, לכך שהרע משתלט על הכול, ושכוח החיות הוא לא יותר מיצר השרדותי שטבוע בנו כאינסטינקט שלא תואם מציאות.

פעם לא הבנתי למה אנשים נכנעים ליצר הזו מבלי להשיב מלחמה, ומאיזו סיבה עלומה הם מונעים מאלה שהצליחו להתגבר על היצר המופרך, להתנגד לו. 

אבל היום גם אני נכנעתי ליצר, וחיה לפיו, אך מנסה למצוא את הסיבות הקטנות, הרגעים, הצלילים.

כנראה לעולם אאסוף סיפורים, אשאב לעצב, אחפש את העוצמות, ואולי אלמד פילוסופיה, ואולי אחשוב אחרת.

רק שהיום, להבדיל מפעם, אני מכירה בלאחר מכן, כי

"אין לנו 'והם חיים באושר עד עצם היום הזה' - אבל יש לנו 'לאחר מכן.'". 

יש לנו דמעות, וכאב, וסיפורים עצובים, ויש לנו לאחר מכן.

יש לנו לאחר מכן.